יכול להיות…

אני הולכת ברחוב הראשי, השמש מתחילה לשקוע והרחוב הומה מכוניות ואנשים ממהרים, כל אחד עסוק בענייניו. אני נחפזת לביתי, הזמן בורח לי מבין האצבעות ויש לי עוד מלא עבודה להיום. ברגע שאני מגיעה לתחנת האוטובוס אני נרגעת קצת, הספסל בתחנה תפוס אז אני מצטרפת לאנשים העומדים. מיישרת את החצאית שלי, בודקת שהגרביונים מסודרים במגפיים ומצמידה את המעיל לגופי.

לפתע מופיע אדם כבן עשרים וחמש מאחת הסמטאות, לבוש במכנס שחור קצר וחולצה צבעונית. הוא עובר על פניי התחנה כשחיוך מרוח על פניו, אז עוצר מביט על האנשים המחכים לאוטובוס ומבטו נח על אישה אחת שמנסה להרגיע את התינוק שלה. הוא חוזר על עקבותיו. "בוקר טוב לכולם," מכריז ברשמיות. כמה אנשים שולחים אליו מבטים מבולבלים וקצרי רוח.

הוא מחייך אל כל האנשים בתחנה, בודק שאינו פספס אף אחד וניגש אל האישה שיושבת על ספסל התחנה, כאשר היא דוחפת את העגלה קדימה ואחורה כדי להרדים את התינוק שבוכה בה ותוך כדי שהיא מדברת בנייד. "איזה תינוק חמוד, על מה אתה מסתכל? אף פעם לא ראית בן אדם?" התינוק מפסיק לבכות ובוהה בו. "ככה גורמים לתינוק להפסיק לבכות, מושכים את תשומת ליבו מהבכי," צוחק האיש. למראה האישה שמרחיקה מימנו את העגלה עם תינוקה הצחוק גודל, "רק רציתי לעזור," הוא מסביר.

נראה שהוא מתכוון להמשיך בדרכו אך, הוא נעצר כאשר מבטו נח עליי. "אני לא יודע אם אמרו לך זאת, אבל יש לך עיניים טובות. איך שאומרים, העיניים הן חלון לנשמה." מבטי יורד אל ידיי המחזיקות את שולי המעיל. "לא רציתי להביך אותך. אני מדבר בכנות." אני לא יודעת איך להגיב אז אני פשוט מלמלת, "תודה," בביישנות וחיוך קטן מתפשט על שפתיי. "טוב, להתראות היה נעים להכיר," הוא אומר באותו חיוך שהיה מרוח על פניו מאז שהגיע, מסתובב ומתחיל להתרחק מהתחנה, כאשר הוא ממלמל לעצמו שיר.

כל האנשים בתחנה מביטים בו עד שנעלם בהמשך הרחוב ולאחר מכן כל אחד חוזר אל ענייניו. אני מציצה אל האישה עם התינוק ורואה שבמקום לבכות הוא חוקר בעיניו את סביבתו, לאישה הוקל והיא יכולה להמשיך בשיחת הנייד בשקט. מחשבות רבות מציפות את ראשי על אותו אדם מוזר שהצליח להרגיע את התינוק. הוא היה שמח מידי, דיבר ברשמיות עם אנשים שאינו מכיר.

אני מנסה להבין מה ראו עיניי, הוא ראה את התינוק בוכה, הוא ידע כיצד להרגיע אותו, אז הוא פשוט ניגש אליו ועזר לאישה. אך מדוע שיעשה זאת? הריי הוא אינו מכיר את האישה. יכול להיות שהוא רואה את המצוקות של האנשים ונמאס לו שאיש לא עושה כלום בדבר. יכול להיות שהוא רוצה לעשות שינוי, לעשות טוב בעולם ולגרום לאנשים לחייך כפי שגרם לי. יכול להיות שלא אכפת לו מה יחשבו עליו משום, שהוא אוהב את כל האנשים ורוצה שיהיה להם טוב, גם אם אינו מכיר אותם. הריי כל בני האדם שווים. לכן הוא הקדיש חיוך ובירך בבוקר טוב את כולם ללא יוצא מין הכלל, ולכן נפרד מכולם באותו חיוך. יכול להיות שהוא מאוהב בחיים שנתן לו הבורא ולכן עושה טוב בחיים האלה.

אך אולי הוא פשוט השתכר. החיוך על פניו, הצחוק מתגובת האישה והשיר שמלמל כשהלך יכולים להצביע על כך, והעובדה שהוא פנה אל אנשים שאינו מכיר יכולה להיות הסבר לכך. בנוסף, הוא לא נפגע מהמבטים השואלים של האנשים ומתגובתי ותגובתה של האישה. או שיכול להיות שאני שופטת אותו ומחשיבה אותו לשיכור רק משום שאני לא רגילה לאנשים טובים וליחס כזה. האוטובוס נעצר מול התחנה, אני עולה עליו ותוך כדי שאני משלמת, אני מביטה אל הנקודה שבה נעלם האדם משדה הראיה שלי. אני מגיעה למסקנה, המחשבה הראשונה שלי הייתה מופרכת מידי ואופטימית להחריד. הוא כנראה באמת היה שיכור.