המסע אל הספינה – פרק 1: האמת שבמסע

"אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול" אמרתי לחברתי הטובה רייצ'ל, היא הסתכלה עליי "נו דין, את צריכה להתגבר על זה", אני הסתכלתי על המכתב שסבא שלי כתב לי לפני ההפלגה "דאינה היקרה והמתוקה שלי, אני אוהב אותך מאוד ואני אתגעגע אליך מאוד, אני יוצא לחודשיים ואז אני יחזור, בינתיים תחפשי במגירה החמישית.
אוהב אותך מאוד מאוד, סבא"
"הוא היה אמור לחזור, ובכלל מה זה המגירה החמישית הזו שהוא כותב עליה?!", הסתכלתי על המראה הגדולה שבחדר שלי וראיתי את רייצ'ל לא יודעת מה לעשות, ראיתי אותה עם הגוף הרזה, השיער השחור המתולתל והעניים הכחולות לא יודעת מה להגיב, אני גם רזה עם עניים ירוקות ושיער בלונד בהיר,
"אני יורדת להביא מים" רייצ'ל יאמרה וירדה למטה במדרגות.
אני בינתיים הסתכלתי על השידה שלי, שני ארונות קטנים, שני מדפים, וארבע מגירת "אבל זה לא חמש!" צעקתי וזרקתי בובה שראיתי על הרצפה.

רייצ'ל בדיוק חזרה, היא החזיקה מגש עם ארבע עוגיות ושני כוסות של חלב, ולפתע היא נפלה עם המגש על הרצפה, אני התחלתי לצחוק "זה לא מצחיק! בואי את תפלי …" היא הסתכלה על הרצפה "מבלטה של עץ?" אני באתי והתחלתי להרים את הבלטה עד שהוצאתי אותה, זה היה נראה כמו מגירה שבתוך הייתה מעטפה, רייצ'ל פתחה אותה והתחילה לקרוא
"כל הכבוד דיאנה, מצאת את המגירה החמישית, אני משער שגם רייצ'ל אתך ואת כבר בת עשר וחצי", "אחת עשרה" תיקנתי, "אסור שתגלו להורים שלכם או למשטרה, זה רק יכניס אתכן לצרות.
אם אני לא חזרתי עד עכשיו, אז כנראה שאני שבוי במקום שלא רשום במפה, כי אני בתוך ספינה, ובגלל זה אני צריך את עזרתכן, אני צריך שאתן תשחררו אותי.
אם אתן מוכנות אז תלכו למחסן למטה שם יש עוד מעטפה, אני לא יכתוב איפה כדי שאם משהו אחר ימצא את המכתב לא ידע את המקום, אבל את מספיק חכמה בשביל לפענח את המקום".
אני ורייצ'ל הסתכלנו אחת על השנייה וידעתי ששנינו מוכנות למשימה.

התחלנו לרדת למטה למחסן ובדיוק שבאנו לצאת "דין, לאן אתן הולכות? את יודעת שיש מזג אוויר קריר היום" ידעתי שזה לא באמת הסיבה שהיא לא מסכימה לצאת מהבית, אנחנו גרים בלוס אנג'לס ואמא שלי מפחדת מהגודל הרב של העיר ופושעים, "גברת סמנטה אנחנו נשמור על עצמינו, אל תדאגי" רייצ'ל אמרה, "עשר דקות ואתם פה!" רייצ'ל גם יודעת שאמא שלי מפחדת, ישר יצאנו ורצנו למחסן.

המחסן הוא יחסית גדול ומלא במגירות, מדפים וארזים ממוסרים, לאחר חמש דקות של חיפוש שהיו כאילו נצח אני התייאשתי "דין קדימה בואי נחפש"
"אין לי כח" עניתי
"רגע!" היא אמרה, "את זוכרת מה המקום ששם מצאנו את המעטפה?" ואז צעקתי בהתרגשות "המגירה החמישית!" ספרנו מכל האפשרויות את המגירה החמישית עד שפתחנו מגירה באורך מטר, ששם היה שני תיקים עם פחיות שימורים ומים, ומעטפה, פתחתי אותה וקראתי "מצוין!, יש פה תיקים בשבילכם לצידה לדרך וכסף ליתר בטחון", הוצאתי את מתוך המעטפה 200 דולר והמשכתי לקרוא "עכשיו קחו מהמגירה שלושה צעדים אחורה וחכו" עשינו זאת אך לא קרה שום דבר ופתאום הרצפה קרסה ואנחנו נפלנו ללמטה.