מפורסם – פרק 1 – אלכס

אלכס ראסל יצאה משער בית-הספר התיכון לכיוון החניה הגדולה המלאה מכוניות של תלמידים ומורים. היא ניגשה למכונית אדומה מסוג טויוטה והתיישבה במושב הנהג. זה היה יום חמים בקליפורניה ועננים לבנים וקטנים נדדו בשמיים. היא זרקה את תיק הצד החום שלה למושב האחורי לא לפני שהוציאה את הטלפון שלה וסימסה לחברתה הטובה ביותר, הרפר.
"לקחתי את המכונית שלך, מבטיחה להחזיר."
לפני שיצאה לדרך רצתה לקבל אישור מהרפר, למרות שהייתה לוקחת את המכונית גם בלי לקבל רשות. המכונית הרעועה והישנה של אלכס נמצאת כל הזמן במוסך- אולי זה בגלל שזה מכונית יד שלישית- אז היא כל הזמן לוקחת את המכונית של הרפר. אלכס ידעה שהרפר בשיעור, אבל אף-פעם לא לקח לה כל-כך הרבה זמן לענות להודעה. אחרי כמה דקות – שנדמו כנצח לאלכס – הגיעה הודעה מהרפר.
"תחזירי אותה שלמה."
אלכס גיחכה ומלמלה לעצמה 'את זה אני לא מבטיחה.' היא אספה את השיער השחור והחלק שלה לזנב סוס ובחיוך מאוזן לאוזן היא התניעה את המכונית ויצאה ממגרש החניה לכיוון העיר. ברדיו התנגן שיר פופ דביק מהסוג שאלכס מתעבת, אבל בכל זאת המשיכה להאזין למנגינה הקצבית שלו ופתחה חלון. הדרך לעיר הייתה מלווה בהמון שכונות פרברים, עצים, שדות ירוקים ופרדסים והמון – אבל המון – רמזורים. אבל אחרי כמעט חצי שעה של נסיעה היא נעצרה מול בית קפה קטן בכניסה אל העיר. היא חנתה בשולי הכביש צמוד למדרכה אפורה והתקדמה אל עבר מבנה הלבנים האדומות הישן. משאירה את כל חפציה במכונית חוץ מהטלפון שלה. שלט לבן וקטן על דלת הזכוכית עם מסגרת העץ הירוקה העיד שהמקום פתוח. בית הקפה הקטן היה הומה אדם, יחסית לשעת צהריים מוקדמת. תור ארוך בקופה כדי להזמין, מלצריות עסוקות בהגשה, פינוי וניקוי שולחנות וכתיבת הזמנות. אנשי עסקים ותלמידים בהפסקת צהריים אכלו כריך או שתו משקה קל בעודם קוראים, עובדים או סתם מדברים. כשפתחה אלכס את הדלת, משב רוח קריר עטף את פניה והיא הרגישה איך החום עוזב אותה עם כל צעד שעשתה אל שולחן עגול ליד חלון גדול. על יד השולחן ישב מישהו כבן עשרים וקרא ספר בלשות בעודו לוגם בשקט מספל קפה לבן. היא התיישבה והוא הרים את עיניו.
"חשבתי שכבר לא תגיעי, מותק," הוא אמר לה וסגר את הספר בעדינות, כאילו יתפורר עם כל תנועה קטנה, והניח את ידיו על ידיה. מלצרית הגיעה והניחה כוס קפה ופרוסת פאי על השולחן והלכה, לא לפני שקרצה לבן-זוגה של אלכס. אלכס הביטה בספל הקפה ולגמה ממנו בעדינות.
"בראד, ברור שהייתי מגיעה." אמרה אלכס ונגעה בשיערה בצורה מפלרטטת. היא חתכה חתיכה קטנה מפרוסת הפאי ונגסה בה. עוצמת את עיניה העינבריות כמתענגת על כל רגע שהטעם המתוק של הפאי נמצא בפיה. "אז איך הולך עם כתיבת הסרט?"
"זה הולך בסדר… כן, הולך בסדר…" ענה לה בראד בשקט ולגם מספל הקפה שלו בעדינות. הוא נראה מרוחק וטרוד במחשבות. עיניו זזו ממקום למקום בפראות, זיפים צמחו על סנטרו וגופו הסריח מאלכוהול וסיגריות. הוא לבש חולצה לבנה ומוכתמת.
"הכל בסדר, בראד? אתה משתמש שוב בסמים?" שאלה בדאגה אלכס ופניה הרצינו. היא הניחה את ידיה על ידיו. בראד נבהל והצמיד את ידיו אל חזהו. הוא השפיל מבט והתחיל להניע את רגליו במהירות. "היי, תסתכל עליי, בבקשה. אתה שוב משתמש בסמים?" שאלה אלכס באיטיות.
"לא… זה משהו אחר… אני תכף חוזר," בראד קם וניגש לדלת המובילה לשירותים. עיניו בוהות במכשיר האייפון השחור שלו ונכנס לחדר השירותים. אלכס רק נאנחה בשקט וניסתה להיזכר בטלפון של המכון לגמילה מסמים. רק למקרה ובראד משתמש בהם שוב.
שנה שעברה, הוטל על אלכס לעשות עבודות שירות למען הקהילה. תפסו אותה גונבת צמיד זהב מאיזה חנות תכשיטים יוקרתית. העונש היה או מוסד לעבריינים צעירים או שירות לקהילה, נחשו במה היא בחרה. היא התנדבה במכון לגמילה מסמים אחרי שעות הלימודים מחוץ לעיר. שם היא פגשה את בראד לראשונה, הקשר היה מעבר לסתם אחת שמקשיבה במעגלי התמיכה, מכינה קפה ומציעה את מיטות המטופלים.
אחרי דקות ארוכות של ישיבה בחוסר מעש וכרסום פאי, רטט המכשיר הסלולרי שלה בכיס האחורי של הג'ינס הכחול, זאת הייתה הרפר.
"מר קולמן ממש כועס עלייך!" הרפר נשמעה לחוצה. היא נשמה במהירות ואלכס יכלה לשמוע את צעדיה המהירים דרך הטלפון. מר קולמן, המורה שלהם לתקשורת, לא ממש מחבב את אלכס. אולי בגלל העבר המתוסבך שלה, או אולי זה בגלל שהיא הבריזה מיותר מחמישה שיעורים השנה, או אולי בגלל העובדה שהיא איחרה את מועד ההגשה של עבודת הסמסטר. כבר פעמיים.
"תירגעי, הרפר, זה היה מקרה דחוף. הייתי צריכה להיפגש עם בראד…"
"בראד?" הרפר קטעה את אלכס, "אמרתי לך להתרחק ממנו נכון? הוא נרקומן!"
"לשעבר, נרקומן לשעבר," תיקנה אותה אלכס, "חוץ מזה אני חושבת שהוא לוקח סמים שוב אז…"
"אלכס, תיזהרי ממנו. הוא מסוכן." אמרה הרפר.
"טוב סבבה, עוד משהו?" אמרה אלכס בקול לחוץ. בראד לא חזר אחרי דקות ארוכות והיא התחילה לדאוג.
"כן, אני די צריכה שתבואי לקחת אותי… עם האוטו שלי…" אמרה הרפר והדגישה את המילים האחרונות. אלכס קמה מהכיסא שלה ניתקה את השיחה עם הרפר והתקדמה באיטיות אל עבר השירותים. לפני שנכנסה בדלת העץ, התבוננה מבעד לכתפה כדי לראות שאף אחד לא חושד בכך שנערה מתבגרת נכנסת לשירותי הבנים.
"בראד?" היא קראה. השירותים היו חדר קטן מחולק לשלושה תאים בעלי דלתות כחולות. כיור לבן ומייבש ידיים אפור היו תלויים אחד ליד השני. מראה גדולה תלויה מעל הכיור ומתקן לסבון ידיים ריק. "בראד?" היא קראה עוד פעם. נשימות מהירות של בחורה נשמעו מאחד התאים והיא מיהרה חזרה לדלת. ואז נשמעה אנחה של גבר. היא פתחה את דלת השירותים וסגרה אותה בנקישה, נותנת לזוג הרגשה שהם לבד. היא נכנסה לתא הימני בשקט ונעלה את הדלת. היא התכופפה לעבר התא השני, נושמת באיטיות. היא הציצה מבעד לחלל הקטן שהיה בין הרצפה לקיר המפריד והתבוננה כלפי מעלה. בראד ואחת המלצריות התמזמזו. נושמים ונושפים בכבדות, מוציאים אנחות עונג מפעם לפעם. שיערה החום של המלצרית היה פרוע וידו הגדולה של בראד תפס לה באחד השדיים. היא קפצה עליו וחיבקה אותו עם רגליה הצנומות. הם נצמדו לקיר בחבטה רועשת ונשימות מהירות. בראד תפס אותה והחל לנשק את צווארה, לרדת עם פיו למטה על גופה בקו ישר עד עצם הבריח ולחזור באותו קו. היא החלה לפתוח את מכנסי הג'ינס הבלויים שלו והורידה אותם למטה. ולפני שהספיקה לראות עוד משהו, אלכס קמה, פתחה את דלת התא שלה, ופתחה בבעיטה את דלת התא שבו נמצא בראד ואחת המלצריות.
בראד היה עם הפנים לקיר הלבן והמלצרית כן ראתה את אלכס. היא מיהרה לעצור את המזמוז ואלכס יצאה מהשירותים, עוצרת את ברז הדמעות שעומד להתפרץ. היא ניגשה לקופה.
"מי האחראי כאן?" שאלה אלכס, מנגבת את הדמעות מלחייה.
"מוניקה!" צעק הקופאי הגבוה. אישה בשנות השלושים לחייה, בעלת שיער אדום ומשקפיים יצאה מהמטבח.
"אחת המלצריות מקיימת יחסי מין בשירותים עם לקוח." אלכס אמרה במהירות ויצאה מבית הקפה. לפני שסגרה את הדלת, הבחינה במלצרית ובבראד יוצאים מהשירותים ואת בעלת המקום, מוניקה מסתבר, צועקת על המלצרית. היא חייכה חיוך זדוני והתקדמה אל עבר הצד השני של הכביש כדי לנהוג בחזרה הביתה. היא הוציאה את הטלפון מכיסה וחצתה את הכביש. הרפר התקשרה אליה שש פעמים וגם סימסה. הרבה. מאוד. היא הגיעה למכונית וחיפשה בכיסיה את המפתח, הוא לא היה שם. היא חזרה לבית הקפה, לראות אם שכחה אותו על השולחן. בריצה היא נכנסה לבית הקפה וכשבדקה את כל האזור שמסביב לשולחן שבו ישבה, נתקלה בבראד אוסף את חפציו. המלצרית, בוכה עזבה את בית הקפה בכעס. היא קמה מהרצפה השחורה וניקתה את ברכיה, חוזרת בחזרה למכונית- אולי שכחה את המפתח בפנים. כשהגיעה למכונית היא ניסתה לפתוח את הדלת האדומה, היא הייתה נעולה. אלכס עיסתה את רקותיה והביטה מבעד לחלון המכונית. המפתח היה מונח על מושב הנוסע. אלכס צעקה קללה עסיסית ובעטה בדלת האדומה. הדף המכה יצר שקע בתחתית הדלת וסביבו כמה שריטות קטנות. הטלפון שלה רטט שוב.
"היי הרפר," אלכס אמרה בלחץ.
"אלכס? תגידי לי שהכול בסדר," קולה של הרפר נשמע מבעד לקו. "אני מחכה כבר שעה מחוץ לבית-ספר, נסעתי עם דין, הוא לומד איתי באלגברה."
"הכל בסדר," קולה של אלכס נשמע כציוץ ציפור.
"מעולה, אז רק תחזירי לי את המכונית עד מחר בבוקר, סבבה?"
"כן, מעולה." השיחה נותקה.
אלכס הלכה הלוך ושוב לצד המכונית חושבת מה לעשות. היא חיפשה טלפונים של פורצי מכוניות או משהו שיכול לעזור לה. אבל כמובן, המזל לא לטובתה והאינטרנט מאכזב. היא הגיעה למחשבה שהדרך היחידה היא לשבור חלון ולפרוץ למכונית. במהירות היא חצתה את הכביש אל עבר בית הקפה, מבלי לשים לב לתנועה. משהו פגע בה וזרק אותה אחורה. המכונית לא עצרה, היא עלתה על אלכס והמשיכה בדרכה במהירות. אנשים נלחצו לעזרתה במהירות, מתקשרים למשטרה ולבית החולים.
אבל אלכס איבדה ממזמן את ההכרה.