נקודת האל חזור.

את הבטחת שלא תעזבי אותי!
את הבטחת!
את הבן- אדם הכי חשוב לי בעולם והבטחת!
את יודעת ומכירה היטב את חרדות הנטישה שלי
ואת הרגעת, אמרת שלעולם לא תנטשי.
שקרנית! שקרנית ארורה!
לקחת לי את הלב
ואת משחקת בו בין ידייך.
אין בך רחמים?
את הבטחת! הבטחת שלא תלכי לעולמים!
ועכשיו, פתאום את באה, אומרת שאת צריכה
לחשוב מחדש על טיב הקשר.
אבל הבטחת! ואני כמו אידיוט האמנתי.
האמנתי לחיוך המנחם שלך, לחיבוק המרומם.
הלב שלי אצלך! איך את לא מתביישת?
אז עכשיו אני מתפתל מכאבים,
זה לא רק בגללך, אל תחמיאי לעצמך יותר מידי,
זה קורה לי בכל פעם שמישהו נוטש,
עוזב אותי להתמודד לבד מול העולם.
אני אולי נראה חזק, עומד איתן, מחזיק חיוך.
בפנים אני חלש, רכיכה מזדקנת.
וכל אדם שנכנס לחיי צריך להתחייב,
צריך לדעת, אסור לו לפגוע.
ואם כן, אם יש צורך לעזוב,
להתרחק, שיעשה את זה חד, חלק.
לא להתמהמה!
לא למתוח אותי עוד ועוד!
וזה מה שאת עושה, מחליטה פתאום שבא לך אותי,
שעה אחרי זה כבר לא,
יום אחרי זה את רוצה אותי,
יומיים אחרי זה אני נדחה שוב. ושוב. ושוב.
את עושה את זה לאט לאט, בעינויים ובסבל.
או שתחתכי, או שתישארי.
את לא יכולה, בכל ערב מחדש,
לגרום לי להתפתל במחשבה שעוד אחד עזב.
ואת לא יכולה גם ביום לאחר מכן לבוא אלי,
לתת לי חיבוק, נשיקה, להגיד שהתגעגעת.
את הרי יודעת שתמיד אחזור אלייך על ארבע,
מוכן לעשות כל דבר שרק תרצי ממני,
מוכן להיות כל בנאדם שרק תרצי שאהיה,
זה אכזרי מצידך! זה נוראי!
ואחרי זה את מאשימה אותי,
אומרת שאין לך חברים,
כולם זבליים, את שונאת אנשים,
כי כולם מדברים אלייך לא יפה,
את טוענת שכולם רומסים את רגשותייך
ואלוקים יודע עד כמה את רגישה.
ועכשיו, את עושה בדיוק את אותו הדבר,
מה כבר הספקתי לעולל?
למה זה מגיע לי?
למה את מחכה את ההתנהגות של כל האנשים האלה?
למה את מפנה את זה נגדי?
אז הבטחת שלא תעזבי,
אבל אני לא יכול לדרוש מכולם להישאר,
ככה זה, אני פשוט לא יכול.
אבל אם את מענה אותי ככה,
באטיות, ברוע,
אל תתפלאי כשבאיזה שהוא שלב,
כשתרצי לחזור,
הלב שלי יהיה כבר שבור,
הגעת כבר לנקודת האל חזור.