נדודים

זה קורה לה הרבה, היא יודעת.
השינה נודדת, העיניים נעצמות אך השינה לא מגיעה אל מחוזותיה.
זה לא שהיא לא עייפה, היא עייפה. ואפילו מאוד.
אך משהו בטקס הזה שבו משלימים עם היום שחלף ומצפים לקראת מחר חדש, משהו בטקס הזה קשה לה.

וכי למה, בעצם?

אולי כי בלילה מגיעים החלומות ההם, הסיוטים.
אולי כי לפני השינה מגיעות המחשבות.
אולי כי כל היום היא עסוקה בעשיה חיובית, יש לאן להתנתק.
ובלילה?
בלילה זה אתה מול עצמך. אתה מול התחושות שלך. אתה מול הכאב והפחדים.
אתה לבד.
בלי אף אחד שיחזיק את היד, ובלי אף אחד להניח עליו את הראש.

אומרים שאדם בתוך עצמו הוא גר.
ואולי, עם כל החברה שמקיפה ואוהבת אותה, אולי בסוף זו באמת היא מול עצמה.

הקושי הזה להירדם, הסיוטים, הנדודים. היא שם כבר הרבה זמן. לומדת את עצמה לאט לאט.
בונה את העצמי שלה, את הלבד, את העצמאי.

והאם תצליח להירדם? קולטת אני שאלה המקננת בליבכם.
ובכן, איני יודעת.
מקווה אני שכן,
ויותר מכך- מאחלת לה שתלמד לקבל את המצב כמו שהוא, זה מה שיש בידה, וזה הכי טוב שיש, ועם זה היא תסתדר.

לילה טוב.