אני אוהבת אותך יותר מידי.

"תנסי לנסח את זה בעדינות!" אני אומרת לעצמי.
ומנסה לשכתב עוד פעם את המכתב.
אתה לא הולך לקרוא את זה, ואני תוהה למה אני מנסה להישאר עדינה ולא להתחיל לקלל אותך.
אבל אני מגלה בדיעבד שאני אוהבת אותך יותר מידי.
המחשבה עלייך מעסיקה אותי כמעט כל היום, ואני חושבת שאני הולכת להשתגע.
אני לא יודעת איך להגדיר את ה"קשר" שלנו, אם כי אני אפילו לא יודעת אם לקרוא למה שיש בינינו קשר.
זה סוג של משהו כזה שאף אחד לא יבין, אף אחד מלבדי.
אף פעם לא הרגשתי ככה, ואף פעם לא חשבתי על מישהו כל כך הרבה כמו שאני חושבת עלייך.

כל כך טוב לכתוב על זה, בעוד שלדבר על זה עם מישהו אני לא אוכל.
לא בגלל שאין מי שיקשיב, אלא אין מי שיבין.

אז למה "אני מנסה להישאר עדינה ולא להתחיל לקלל אותך," אתה שואל?
כי אתה האשם.
מלכתחילה היית צריך לשתוק ולא לגרום לי להתאהב בך.
בין כה וכה לא אצליח לקלל אותך.
אי אפשר.

אני אוהבת אותך יותר מידי.