הרהורים 30 שנה אחרי המלחמה

הגבר באמצע החיים הרהר בעבר לפני 30 שנה. היום בו קיבל את עיטור העוז.
נזכר כאילו היה זה אך אתמול ברמטכ"ל שענד את האות על דש חולצתו המגוהצת, העניק לו תעודה ולחץ את ידו. הוא פסע צעד לאחור כמו בתדריך, הצדיע לו ולאחר מכן לראש הממשלה וירד מהבמה.
הוא זכה בעיטור לאחר חילוץ חבר לנשק שנפצע ונלכד תחת אש צלפים בעזה, מרותק למקום. הוא הצליח לאגף את מחבלי החמאס תוך סיכון עצמי ניכר, זוחל ורץ, הטיל רימונים וירה מטווח מטרים ספורים.
לאחר חיסול חוליית החמאס ('הבני זונות האלה…') רץ לחברו הפצוע ששרוולו היה ספוג דם, הרים אותו על גבו חושק שיניים במאמץ עליון כורע תחת משקל האפוד, הנשק ומשקל הפצוע ורץ למחסה בטוח יחסית ושניהם חולצו מאוחר יותר בידי חוליית חיילים מהיחידה המובחרת בה שירת.
בן למשפחה אידיאליסטית, מה שנקרא "מלח הארץ"- בהערכה או לגלוג- תלוי מי- שהאמינה במדינה ואהבה אותה. ערכים ציוניים הוטמעו בו, הקרבה אם צריך וצדקת הדרך. בזכותנו על המדינה והאדמה הזו. לחלק ממכריהם הם נשמעו אידיאליסטים עד תמימות.
בן, אני גאה בך" אמרה אמו.
"עשיתי מה שהיה צריך"
"אני מאושרת ששרדת את התופת הזו ולא יכולה להתחיל להבין מה עברת וכנראה שלעולם לא אבין"
"לא קל, אמא. בכלל. אני מאמין שאם הייתי במקומו הוא היה עושה את זה. מלחמה זה חרא אבל צריך לעשות את הדבר הנכון. כך חינכתם אותי"
ועכשיו, 30 שנה מאוחר יותר כשאמו אינה בין החיים הרהר בפעם האלף מה היה קורה לו היה נפצע או נופל בשבי. אולי עיסקה נוספת עם השטן.
אבל להשאיר את הפצוע לא היתה אפשרות מבחינתו. הוא חשב לרגע על סבו ודודו שלחמו בסיני ומלחמת יום כיפור וכשהמחשבות עליהם, על הסכנה והחבר הפצוע מתערבלות במוחו יצא מהמחסה הבטוח יחסית, רץ בזיג-זג כמו שאומן, התקרב, הוציא את הרימון הראשון, סובב ושלף את הניצרה והשליך אותו ואחריו שניים נוספים ואז סחט את ההדק יורה צרורות ארוכים, פועל כאוטומט, תולדת אימונים מפרכים. אין זמן לחשוב. להרוג את האויב, להישאר חי ולחלץ את הפצוע ('זה אנחנו או הנבלות').
ורץ לחברו הפצוע שאמר לו "לך מכאן! שנינו נחטוף"
"אני לא משאיר אותך".
ולמזלם זה הסתיים בטוב.
היו לו הרבה מחשבות, אז והיום.
'האם אני ושכמוני חריגים בעידן הנהנתני בו אנו חיים, עידן בו מה שמעניין כל כך הרבה הוא ביצועי הסמארטפון החדש ועוד טיול לחו"ל? עידן הסלפי והריאליטי המטומטמים שחצו כל גבול? עידן שבו רבים מכנים את המדינה 'ארץ אוכלת יושביה'? פחות מתגייסים ומעדיפים לבלות? אולי הם צודקים ונמאס להם ממלחמות וקרבן? אולי אנחנו באמת סוג של אידיאליסטים תמימים?'
ולא היו לו תשובות ברורות.
והאמין, אז והיום, שעשה את הנכון והראוי. ולו היה כעת שוב בשירות סדיר באותו מצב היה עושה אותו דבר.
וראה בעצב את בנו יורד מהארץ עקב הצעת עבודה קורצת וחיים נוחים בחו"ל ושמח בשתי בנותיו החיות בארץ ומסתדרות.