הפסקתי לעקוב

יש לי הרגשה שהחיים עוברים דרכי מהר מדי, ואני לא עוקבת. הפסקתי לעקוב. וזה? וזה נקרא לוותר.
זה נקרא להמשיך לישון כשאתה צריך לקום,
זה להפסיק להילחם במלחמות שאין להן סוף,
זה להרגיש מת כשאתה עדיין חי.
הפסקתי לעקוב, התחלתי להשליך יותר מדי זין על העולם. אבל העולם הוא הוגן, אז הוא החזיר לי זין.
הפסקתי לנסות לעצור את עצמי מליפול, נתתי לעצמי ליפול, נפילה שקרנית כזאת.
נפילה שהבטיחה טוב, אבל במקום הטוב הביאה רק עוד רגשות לא ברורים.
טיילתי במקומות שונים כל-כך, במראה, ובמה שהם מביאים איתם, עד שכבר לא הבדלתי, והפסקתי לעקוב.
נתתי לעולם להתנהל בלעדיי, רציתי שהוא יניח לי, לי ולמחשבות שלי לבד.
אבל אחרי סערה אחת, הגיעה חבורה של סערות, ואפילו אז, לא עקבתי. לא התייחסתי לאף אחת מהן, נתתי לכאב לעבור דרכי ולחזור כמה פעמים.
ביקשתי שיניחו לי, לי ולכאב היפה שמבקר בלילות.
איבדתי את הראש רוב הלילה, וישנתי כל היום, העברתי ימים ארוכים עם רגשות אשמה גדולים.
פגעתי באנשים שאהבתי, הזנחתי קשרים, ובעיקר הזנחתי את עצמי.
נכנעתי לעבר שמושך אותי למטה, ולעתיד שמאיים מרחוק.
הפסקתי לעקוב, וזה? זה אומר לוותר. לוותר על עצמך.
החיים עברו דרכי מהר מדי, והימים היו כל-כך דומים, והלילות? הלילות שיגעון אחד גדול.
אבל כרגע, אני מנסה לבנות את עצמי בחזרה.
אני אבודה, מי ימצא אותי עכשיו? כי אף אחד לא עוקב, לא עוקב אחריי יותר.
הגיע הזמן להתבגר, ולהתחיל לחיות.
לא עקבתי אחריי מליון מלחמות, וגם אני צריכה לנוח.
והמחשבה הזאת, כוסעמק, עד כמה שאנשים משתנים. אבל הלב נשאר אותו דבר, תמים, רק עם כמה צלקות. לב תמים שקר לו מהלבד,
והוא עוקב בחיפושים לאחר קצת אהבה.