עיני החול – דם המטפטף לתןך עצמו

סביב המקדש בארץ החול היה נהר קטן אשר מקורו באוקיינוס ארץ המשולש. ליד הנהר התחילו חייהם של אנשי החול, אנשי המדבר אשר חיים במדבר אין סופי תחת השמש הקופחת. לא הרבה חיו, בעקבות החום הנוראי של השמש המתמדת מעל, האוכלוסייה הייתה תחת מחלות ומוות לא סופי.

אז, קם המלך הראשון אשר היה חוקר שניסה להבין את מילות המקדש: "השליטה המתמדת נתונה רק כאשר מת חלק ממך בהבנת הריק".

קראו למלך קרוס, הוא הבין לבסוף איך להציל את אנשי המדבר, אך להצלה זאת יש מחיר. יש הקוראים אותו מצב הצמח, קרוס הרים את החול של ארצו מעל ראשם ברדיוס של עשרות קילומטרים סביב המקדש – אך בכך איבד שליטה על גופו.

ילדו הקטן ששמו רומאס גדל והפך להיות המלך השני. הוא הציב מבנה סביב המקדש כדי להגן על אביו. המבנה מאותו יום היה נקרא בית הקברות של המלכים, כי כאשר נכנסת לתוכו, לא יצאת.

כך קרה גם לרומאס אשר כל חייו למד את אומנות השליטה והפיכה לחיות ולחפצים. סוד המשפחה טמון בתוך קופסה שאביו השאיר בין רגליו בתוך המקדש, וכאשר החול התחיל ליפול, אחרי חמש עשרה שנים מכניסת אביו – רומאס נכנס למקדש. אביו התעורר, הסתכל לרומאס בעיניים ורומאס שם לב שלא היו לאביו עיניים. במקום עיניו היה כלום, אביו קם ואז נעץ בכל הכוח בעיניו של בנו את שתי אצבעותיו, פתח את הקופסה, אמר "תקרא" והתמוטט.

רומאס, שכבר שמע את צרחות אנשי עמו מכמה קילומטרים משם, התחיל להיכנס לפאניקה. עוד מעט העולם שאביו בנה עומד למות מהחול ששומר עליהם מלמעלה מהשמש.

טיפת דם מעורבת בטיפת עצב נפלה לתוך הדף ומילים הופיעו לרומאס מול עיניו: "כאשר הריק של חייך יהיה קטן מהריק של עמך תוכל לשמור עליהם בשליטה מתמדת".

מול עיניו הופיע מימד האלוהים, הוא הסתכל לשמיים וראה טיפות דם נופלות מלמעלה. הוא הסתכל למטה וראה עיניים שיש בהן עצב מסוים, כאילו הדמעות שלהן לא יוצאות.

אז, קול אביו מילמל בראשו: "תשב, תכניס את הדף לתוך הקופסה ותסתכל לאופק מהר".

רומאס הסתכל לאופק והוא ראה הכל בצורה שונה, לכל דבר בקצותיו היה זוהר – אך לבני האדם שהיו נראים מעבר לחומות המבנה היה נהר בראש אשר הסתובב סביב עצמו. הוא ראה את החול מתקרב ואנשים הבורחים ואת האנשים המתים והנחנקים מתחת לחול. הוא שם את הדף בקופסה והתיישב. הוא שם לב שהוא לא ראה את גופת אביו.

"זה מה שעומד לקרות לך." קול אביו עכשיו יותר בהיר בראשו.

"תתרכז בחול, תתן גופך בו, וכאשר נפשך תהיה בשולי חייה תעשה אותו הדבר להבא במלוכה."

וקולו לא נשמע יותר לעולם.

רומאס הרים חזרה את החול ונהיה עיוור ממימד האלוהים.

הוא רואה את האנשים החיים תחת גופו, גוף החול שלו. הם מחייכים וממשיכים לחיות.

"זה מה שרומאס, בניו, הבנים של בניו וכול דור ודור עושה מאז תחילת מלוכת החול." אמר רנוב לאיטת הבאה במלוכה. לאחר מכן היא התאבדה, רנוב עשה טעות – אין עוד צאצא ולא אח לה.

רנוב הסתכל על השומרים ואמר להם "אני צריך להיכנס שוב כדי לתקן את המצב." השומרים לא נתנו לו, לאחר השמועה שרנוב גרם לאיטת להתאבד. רנוב הפך למבוקש בממלכת החול, השומרים ניסו לתפוס אותו אבל הוא הקפיא את גופם במבט בלבד ונכנס.

"אני יודע שאתה רואה אותי ואתה מפחד." אמר רנוב למלך הנוכחי והסתכל לאיפה שעיניו אמורות להיות.

"הנפש שלך פזורה בכל החול מעל ראשי, אך מה יקרה אם זו לא תהיה נפש אלא מידע בלבד?" שאל רנוב, חייך ואז שם שתי אצבעות בחורי העיניים. "אני רואה את האנשים החיים פה, גם אני רוצה שהם יחיו אבל אני צריך ממך משהו." שתק והמשיך "שמירת הנפש בעזרת שליטה במימד האלוהי זה משהו שקשה מאוד ואף בלתי אפשרי כמעט לכולם – אך לאנשי המלוכה הדבר אפשרי בגלל השליטה המוחלטת שלכם. הריק הזה, אני מרגיש אותו כלפיי. ילדתי ואני צריך להישמר עד שהלבן הבא יגיע בזמן יציאת האלוהים, אנא תן לי לראות את הדף."

החול התחיל ליפול, המלך קם, פתח את הקופסה והתמוטט ליד עצמות המלכים הקודמים.

רנוב לקח את הדף מהקופסה, שם אותו על רצפת הכתוב של המקדש: "השליטה המתמדת נתונה רק כאשר מת חלק ממך בהבנת הריק." הוא טפטף את דם המלכים לתוך הכתוב והחול הפסיק ליפול.

"מידע האלוהים בלבד, מידע העולם הזה בלבד. עכשיו תחיו אנשי החול, אתם חופשיים מרצח מלכם. טיפות הדם ועצב גופם עכשיו ממלאים את מידע המקדש ובקשתם חיה בתקרת החול."