גדנ"ע חובלים- היום הראשון

היום הראשון:

מעולם לא חשבתי שכך זה יתחיל. אף על פי שאמרו לי זאת כבר עשרות פעמים, התקשיתי להאמין בכך.
השעון המעורר צלצל בחמש וחצי בבוקר, ואני פקחתי את העיניים בעייפות גלויה. התעוררתי במיטה שהיא לא המיטה שלי, בבית שהוא לא הבית שלי על מנת להספיק להגיע לגדנ"ע מבלי לאחר.
באותה שעה שבה נלחמתי בעצמי על מנת לקום מהמיטה, עברה בי המחשבה של לוותר על התענוג שבנסיעה, ופשוט להישאר לישון. כמובן, לא נתתי לעצמי לוותר לעצמי, בטח שלא על העתיד שלי, אז קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש באיטיות.
בשעה רבע לשש הייתי מוכנה, כשהמזוודה מסודרת עם שש חולצות לבנות, שישה זוגות גרביים, שני זוגות נעלי ספורט ולבנים. לא לקחתי הרבה, ידעתי שלא יהיה לי זמן לממתקים או לכל דבר אחר. בתא קטן במזוודה, בנפרד משאר הדברים, שכבו הזימון והאישור הרפואי, כדי שלא יתקמטו.
אני לא ילדה שמוותרת לעצמה, בכלל לא. אני אחת שנלחמת בעצמה גם כשכמעט ואין סיכוי להצליח, ובכל זאת היו לי מחשבות שניות בנוגע למה שאני רוצה לעשות בצבא.
קורס חובלים הוא לא קל. הוא אחד מהקורסים היוקרתיים והארוכים בצה"ל, והוא מקביל לקורס טייס. הוא קשה מהרבה בחינות. הוא פיזי מאוד, צריך לשבת הרבה וללמוד, הוא נמשך שנתיים וחצי ולא יוצאים הרבה הביתה ובכלל, העובדה שאני אישה לא עוזרת, בעיקר לא בחיל הים, שנחשב לחיל השוביניסטי ביותר בצבא. זה גרם לי לחשוב פעמיים על המקום שלי בו ועל הסיכויים שלי לסיים את הקורס ולהתחיל את השירות.
החלטתי שאין לי מה להפסיד. אני הולכת לגדנ"ע הזאת, ואני אסיים אותה בהצלחה, כי אני לא רוצה לוותר על משהו שאני רוצה.
בשעה שש כבר ישבתי באוטו כשאמא שלי במושב הנהג מכניסה את המפתחות לסוויץ' ומתחילה לנסוע ברוורס על מנת לצאת מהחניה. נסענו לתחנת הרכבת של חדרה, קנינו כרטיס והלכנו לרציף 2.
הייתי צריכה להיות בתחנת הרכבת "בת גלים" שבחיפה, בשעה שבע וחצי בבוקר. בשביל להגיע לשם בשעה המדויקת ישנתי במושב ליד חדרה.
ב- 6:40 הגיעה הרכבת, ואני חיבקתי את אמא לשלום ועליתי עליה. לא היה מקום לשבת אז עמדתי וחיפשתי עוד ילדים עם מזוודות שנראים כאילו הם נוסעים לאותו המקום. ראיתי שני ילדים בערך בגילי ונצמדתי אליהם כדי לא להיות לבד עם המחשבות שלי על פרישה.
ירדנו מהרכבת בתחנת יבנה כדי להחליף לרכבת שממשיכה לחיפה. כעבור כמה דקות היא הגיעה ועלינו עליה.
הכריזה הודיעה על תחנת רכבת "חיפה- חוף הכרמל" והלחץ התחיל לעלות בגרוני. רציתי הביתה.
"חיפה בת גלים" הודיעה הכריזה, ודלתות הקרון נפתחו. ירדתי מהרכבת ונכנסתי בדלת כפולה אל תוך התחנה. בפנים היו בערך מאה בני נוער בגילי עם מזוודות, צוחקים ומדברים, חלקם נראים מבוישים ומבולבלים, בדיוק כמוני. נשמתי נשימה עמוקה והתקדמתי אל הקבוצה הגדולה. עכשיו אני פה, ואין לי מה להפסיד. החלטתי לשים את הביישנות בצד ולהתחיל לדבר, ליצור קשרים עם האנשים שאני עומדת לבלות איתם חמישה ימים שלמים. לישון איתם, לאכול איתם, לצחוק איתם ולקטר איתם.
חיכינו שם בערך חצי שעה, עד שיבוא מישהו מחיל הים לאסוף אותנו לבה"ד חיל הים (בסיס הדרכה- בית ספר לקציני חיל הים). יצאנו החוצה ונעמדנו בטורים של בערך עשרה אנשים בכל טור וחיכינו. כעבור כמה דקות הגיע אוטובוס שאסף בערך חמישה טורים. כעבור כמה דקות הגיע עוד אוטובוס, וכן הלאה. בערך ב-9 בבוקר הגענו כולנו לבה"ד שם הנחנו את המזוודות במגרש כדורסל קטן והתיישבנו בשלשות.
דיברנו קצת, שאלנו ילדים מאיפה הגיעו ואיך קוראים להם, היה ממש נחמד. כעבור כחצי שעה הגיע צוער (חניך בקורס חובלים) בשלב הייעודי (השלב האחרון של הקורס). הוא דיבר איתנו קצת, הסביר לנו מעט על הקורס ועל השלבים, ואז בחר חניך תורן והסביר לו מה עליו לעשות. אני לא שמעתי את ההוראות, אבל מיד הבנתי אותן. כל השלשות נעמדו, והחניך התורן צעק בכל כדי שכולם ישמעו אותו "לקבלת המפקד מטר הכוח ימתך להקשב. 2.. 3.. הקשב!"
כולנו נעמדנו בשקט והבטנו במטר הצוער שחייך אל החניך התורן וסימון לו שעשה את תפקידו טוב.
בשלב הזה כבר חייכתי יותר, ולא שמתי לב לזמן שעובר. עברו בערך שעתיים, ואנו עוד ישבנו על מגרש הכדורסל ודיברנו. בערך ב-11 קראו לנו ללכת אל מול "בית החובל"- מגורי הבנים בבה"ד. שם התחלקנו לטורים ונתנו לאחראים את האישור הרפואי שלנו. עשו לנו בדיקת דופק ונתנו לנו "אישור" להשתתף בגדנ"ע.
אחר כך התיישבנו בקבוצות של שלושים, וכל קבוצה בתורה הלכה לאפסנאות על מנת לקבל מדים, חגורה ומימיה. את האפסנאות סיימנו בערך באחת בצהריים. נכנסנו לשירותים והחלפנו את הבגדים שלנו למדים. נכנסנו אל בית החובל לרחבה פנימית קטנה והתיישבנו בחמישיות.
בזמן שחיכינו למשהו לא ידוע חילקו לנו כובעים כחולים שמקדימה ישנו הסימן של חיל הים בצהוב ומתחתיו הכיתוב "חיל הים".
אל הרחבה נכנס אדם בשם מושלי, שמאוחר יותר הסתבר שהוא מפקד הגדנ"ע. הוא הסביר לנו על מהלך הגדנ"ע ועל המיונים, ומעט גם על הגיבוש.
הוא דיבר לאט מאוד, והרבה מאיתנו נרדמו. לא כי זה היה משעמם, אלא משום שהיינו עייפים אחרי היום המתוח. לא היינו רגילים למקום, לאווירה, לאנשים ולמשמעת החצי צבאית.
בשעה שלוש בערך הוא סיים לדבר ואמר לנו ללכת לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל של הבה"ד.
נעמדנו בשלשות מול חדר האוכל וחיכינו לתורנו להיכנס לאכול. היינו רעבים.
בפנים היה מזגן, וזה היה שיפור לעומת האוויר בחוץ, אבל האוכל היה מגעיל. קוסקוס מלוח והמבורגר חסר טעם שהיה לו צבע מעט צהוב. אפילו הירקות היו חסרי טעם, אבל אכלנו, איזו ברירה הייתה לנו?!
בשלוש וחצי כולנו היינו מחוץ לחדר האוכל וחזרנו אל "בית החובל". חילקו אותנו לקבוצות ונתנו לכל קבוצה מספר. אמרו לנו שזה הצוות שלנו במהלך חמשת הימים של הגדנ"ע. לכל שתי סירות היה מפקד, שהיה צוער בשלב הייעודי של הקורס. אני הייתי סירה מספר 24, והמפקד שלנו פיקד גם על סירה 11. הלכנו עם הקבוצה השנייה לפינה שקטה בבה"ד וכל אחד הציג את עצמו ואמר מאיפה הוא בארץ. עם הצוות שלנו היה גם מילואימניק ששירת בחובלים. אחרי שהצגנו את עצמינו, ונקבע שאני החניכה התורנית של הצוות, המפקד והמילואימניק קראו לכל אחד למן ריאיון אישי. הם שאלו אותנו מה אנחנו מגבירים בבית הספר ולמה באנו לגדנ"ע. עניתי להם שאני רוצה לפתוח לעצמי את הדלת הזו, כי אני יודעת שהשירות בצה"ל הוא שבע שנים, ואני לא בטוחה שאני מוכנה לזה. בהתחלה חשבתי שהם שונאים אותי אחרי שאמרתי שאני לא בטוחה שאני רוצה להיות שם, אבל עם הזמן הבנתי שהם כנראה מעריכים את הכנות.
חזרנו אל הרחבה הפנימית של בית החובל, שם חיכו לנו ערמות של חגורות הצלה צבאיות. כל אחד לקח חגורה ולבש אותה עליו. הלכנו בגוש אל המרינה של הבה"ד, שם ראינו את הים בפעם הראשונה. נכנסנו למים לפי צוותים ויצאנו כעבור דקה. הטבילה הייתה רק על מנת להרגיש קצת את הים. זה בהחלט העלה את מצב הרוח של כולנו.
הייתה במרינה סירת גומי שהיינו צריכים להעלות אותה למקום שנמצא במעלה עלייה דיי תלולה. כל הצוות נעמד מסביב לסירת הגומי ששוקלת 150 קילו בערך. אחד הצוערים עמד מול החרטום והסביר לנו מה לעשות.
"עלי הופ" והקפצנו את הסירה על הברכיים.
"עלי הופ" נוסף מפי המפקד והרמנו את הסירה על הכתפיים. וככה הלכנו איתה אל המקום. זה היה כבד, אבל בהחלט חוויה נחמדה.
כשסיימנו להעלות את הסירה הלכנו בחזרה לאזור מגרש הכדורסל וחיכינו לאוטובוס שיאסוף אותנו לעתלית- בסיס השייטת. הצוות שלי חיכה בערך שעה וחצי לאוטובוס, בינתיים ישבנו עם המפקד שחר ושאלנו שאלות על הקורס. לא היה דיסטנס בכלל, והיה כיף מאוד לדבר איתו.
הנסיעה מהבה"ד שבחיפה לעתלית ערכה בערך חצי שעה, היינו רטובים ומותשים מהיום הזה שלו עשינו בו כלום חוץ מלשבת. הגענו בערב לבסיס, ונעמדנו בחמישיות לפי הסירות.
המפקד הבכיר, שקראו לו חיים בוכריס הסביר לנו שאנחנו נקבל עוד שלושה זוגות מדים, קידבאק ושק שינה. כל קבוצה הלכה למכולה ולקחה את הדברים, אף אחד לא שם לב למידות ולגדלים, אז אחרי שהסתדרנו החלפנו את הבגדים בינינו על מנת שיתאימו פחות או יותר.
חזרנו לחמישיות, נכנסנו למתחם האוכל שבבסיס ואכלנו ארוחת ערב, שבאופן מפתיע הייתה קוסקוס, פרילי או גבינת סקי, וירקות חסרי טעם.
כשסיימנו לאכול נתנו לנו שעה להתקלח, ואז שעה חופשית, כלומר, כיבוי אורות בשעה אחת עשרה.
המקלחות היו מוצפות במים ומלאות בחול, אז גם אחרי המקלחת יצאנו מלוכלכים, אבל המים החמימים שיפרו את ההרגשה הכללית.
בשעה עשר וחצי נכנסה צוערת בשלב בייעודי וסיפרה לנו על הדרך שעברה על מנת להגיע לשלב הזה. היא סיפרה על הקשיים ועל הגיבוש, ועל הבנות האחרות שהתחילו את הקורס ופרשו או "הועפו" ממנו.
בשעה אחת עשרה פרשנו את שקי השינה על מיטות השדה והלכנו לישון, בתקווה שלמחרת נעלה על סירות הגומי ונפליג.