מלי פרק 10

10
– סבא חשבתי באמת בא גשם בחוץ ולא חלום בלילה נזכרתי העירו אותי באמת והראו לי אותו כי הבטיחו שיעירו ברגע שיגיע מהאווירון אפילו אם אני אשן בשביל זה הסכמתי לישון ולא לחכות לו ער. – הספר הזה של א. ב. יהושוע נראה לי מספיק שפוך כדי לחדד לי את השכל. אני אקרא את כולו, כי צריך להאכיל את המוח לפעמים לפני שיהפוך למרמלדה. מלי יוצאת עירומה מהמקלחת כשהמגבת כרוכה על צווארה, ואילו אני אדיש. היא באה ויושבת לצידי על המיטה.
"איזה ספר?" היא שואלת.
"גירושים מאוחרים." אני עונה.
היא מצקצקת בשפתיה ומסתכלת על הספרייה.
"מה אני אקרא?" היא שואלת.
"את מספיק גדולה להחליט לבד."
היא סוקרת בעיניה את הספרים ושולפת את "אודיסיאה" של אלכס אפשטיין ואומרת: "מה אתה חושב?"
"על מה?" אני שואל.
היא דוחפת לי מול העיניים את כריכת הספר ומראה לי שם ציור של בחורה עירומה.
"יפה מאוד." אני עונה באדישות.
"השדיים שלה קטנים." היא אומרת. מה היא רוצה ממני?
"שלך לא גדולים יותר."
"את שלי אתה יכול לנשק."
– בהתחלה כן שמעתי הם התווכחו בחושך כי אבא לא רצה להדליק אור… – תן לי בלי סימני פיסוק והמוח שלי נפתח. "תגידי," אני שואל אותה. "את לא מתלבשת?"
"אני חושבת שיש לי יותר מידי נשירה בערווה." היא אומרת ומביטה אליי ברצינות.
"אז אולי תגלחי?"
היא מביטה בי רגע כמו על מופרע שהיה פעם בנאדם נורמאלי. "אתה רוצה שיהיה לי כוס של ילדה קטנה?"
"תעשי מה שאת רוצה."
"מה יש לך?" היא מתפרצת.
"מה?" אני שואל.
"מה זה התשובות האלו? 'שלך לא גדולים יותר.' 'תעשי מה שאת רוצה.' יש לך איזו פצצה בראש שאני לא יודעת עלייה?"
"תני לשמוע מה סבלימינל והצל מנסים לשיר." אני אומר ומנסה להקשיב לרדיו.
היא קמה והולכת לסלון. "תתלבשי." אני צועק אחריה. היא לא עונה. – גדי תקום הנה סבא הוא בא… – אלה ימים משונים. לא בא לי כלום. אל תתנו לי סקס ואל תתנו לי טלוויזיה. תנו לי רק להיות רגע עם עצמי. אני צריך רגע לנוח.
לא מרגיש עצוב ולא שמח. לא מרגיש עייף ולא מלא מרץ. לא רוצה לעבוד ולא להתבטל. מה כן אני רוצה? אני רוצה להיות חי. זה הכל. רק רדיו וסיגריות ותעזבו אותי בשקט. [19 דקות לפני שלוש, אנחנו בגלגל"צ…] ראיתי סרט סקסי שביימה אישה. הנשים שם נראו אמיתיות יותר מכל סרט שראיתי בימי חיי. סקסיות, מעצבנות, חרמניות ומשועממות. והן שרות: תהיה איך שאני רוצה אותך. הגבר שלהן משתנה ומשהו נשבר בהן. אבל הן, להן מותר להשתנות. לא?
ואני קורא. – המזוודות של סבא נעלמו רק המגבעת נשארה על השולחן מהמטבח עלה ריח הקפה ואבא ישב שם מאחורי העיתון. – מה היא עושה? זאת מ'בובה פראית.' שרה בספרדית. יש לה גוף משגע ותחת נהדר, ראיתי על עטיפה של דיסק. אבל מה מלי עושה? לעזאזל. הייתי צריך לשמור את השגעונות שלי לעצמי. הרי מה היא אשמה? רדיו ב-FM כמו אושר צרוף. אני מניח את הספר והולך לסלון. היא רואה אותי וקוראת בקול: "- אה, זה סיפור על אדם שגלה מארצו לאחר סיומה של מלחמה ארוכה. – שיניים צחורות אומר את זה."
טלוויזיה דלוקה על ערוץ קליפים בלי קול, ומדונה שרה מהחדר ווג. "מלי," אני אומר לה. "אל תכעסי."
היא הסתכלה בי וחייכה. כשבחורה עירומה מחייכת אלייך חיוך אמיתי, נגעת, ולו רק בציפורן, בגן עדן. "בוא," היא אומרת ותופחת על הספה לצידה.
אני יושב לצידה. מותק, אני אוהב. רק תישארי לצדי וכך הכל יסתדר. היא מאגרפת את כפות רגליה ושמה אותן בחיקי. "תעשה לי מסז'." היא אומרת בקול מתפנק. ואני מעסה את העור הרגיש שבכף רגלה.