גמילות החסדים הקטנה של הרב שרגא ריבלין

באותו בוקר, רוח ההרים הזכה, הסיטה את הרב שרגא ריבלין ממסלול הליכתו הקבוע לבית הכנסת. "אני חייב לספוג עוד קצת מהרוח הירושלמית הטובה הזאת לפני שאני מתחיל את היום העמוס שלי", חשב לעצמו. וכך, כשהוא פוסע ליד תחנת האוטובוס הישנה שבפאתי שכונת נחלאות, בסמוך לשכונת ילדותו שכה אהב, ראה שרגא מרחוק יהודי זקן מחזיק בידו סלסלה עם כריכי לחמניות שהכין בעמל רב. על פניו של היהודי ניכר היה שעבר עליו הרבה בחיים, כל קמט בפניו חרושות הקמטים זעק זאת, וכשעבר שרגא לידו, חייך אליו הזקן חיוך שובה לב, ושאל אותו
"רבי, אפשר להציע לך כריך לדרך?". שרגא ידע שהוא אוכל רק את האוכל שמכינה לו רבקה אשתו שתחייה, ובתחילה חשב לומר לזקן "לא, תודה" ולהמשיך לדרכו, אך משהו בחיוך שלו ובמבט שנישא מעיניו גרם לו לעצור ליד הזקן ולשאול
"בכמה הכריך?", הזקן ענה בחיוך-
"12 שקלים". שרגא הוציא מארנקו שטר של 20 שקלים ונתן לזקן. כשקיבל את העודף הוא הכניס אותו לארנקו ואמר לזקן-
"שיהיה לכולנו יום מוצלח, בעזרת השם" והלך לדרכו מבלי שלקח כריך. הזקן פנה לשרגא-
"רבי, שכחת לקחת את הכריך!"
"לא שכחתי כלום. שיהיה לך המשך יום מוצלח!", אמר הרב והמשיך בדרכו. הזקן חייך חיוך גדול וחזר לעיסוקיו.

ביום שלמחרת, חזר הרב שרגא למסלול בו פגש את הזקן, אך הפעם עשה זאת במתכוון. היה משהו בזקן הזה שהזכיר לו את סבו הצדיק, טוביה ריבלין, שעבד קשה מאוד, גם כשהגיע ל"גיל גבורות", כדי לכלכל את משפחתו הגדולה בכבוד. באותה תקופה הוא עבד כמבריש כלי נחושת וכלי כסף ושרגא זכר שבימיו האחרונים, בגלל הקידמה כמעט ולא נותרה לסבו עבודה, אך סבו עדין היה קם כל בוקר, עוטה על עצמו את מיטב מחלצותיו ועושה סבב שירות בבתי האנשים בשכונה ובשכונות הסמוכות. פעם אחת, כשהיה רק בגיל 5 או 6 שנים, הצטרף שרגא לסבב היומי שערך סבו וראה איך רבים מלקוחותיו מזמינים אותו להיכנס ולהבריש את כליהם למרות שהכלים כבר היו מבריקים. מבחינתם הייתה זאת מצווה גדולה לעזור לסבא טוביה ממשפחת ריבלין הידועה. כשסיפר שרגא הקטן את הדבר לאימו, היא אמרה לו משפט שייחקק בליבו לעד-
"שרגא יקר שלי! אחד מעמודי התווך עליו עומד העולם הוא "גמילות חסדים" וזה מה שראית היום. זה אחד הדברים המופלאים ביותר שיכול אדם לעשות בחייו למען האחר".

שרגא הגיע לזקן החייכן, בירך אותו לשלומו והוציא מארנקו 12 שקלים בדיוק. הפעם הוא הכין מבעוד מועד את הסכום המדויק. הזקן חייך חיוך של אושר ורצה לתת לרב הטוב את הכריך שרכש, אך גם הפעם הוא אמר "תודה! באמת לא צריך" והמשיך בדרכו לבית הכנסת מבלי לקחת את הכריך. כך המשיך שרגא במנהגו גם בימים שלאחר מכן. לאחר כשבוע ימים, הזקן כבר הפסיק לנסות לתת לרב שרגא את הכריך ורק חייך אליו חיוך גדול, בשעה שהוא הוציא מארנקו את 12 השקלים. מבחינת שרגא, החיוך הזה היה שווה הכל.

בוקר אחד, כשלושה חודשים לאחר שהרב שרגא החל בגמילות החסדים הקטנה שלו במסלולו החדש לבית הכנסת, הגיע שרגא לזקן והוציא מארנקו את 12 השקלים בסכום מדויק, כפי שעשה כל בוקר, אך הבוקר חש שמשהו שונה אצל הזקן, כאשר על פניו לא נסוך החיוך הרגיל, ושאל אותו-
"הכל בסדר אדון יקר?"
"רב יקר, יש משהו קטן שאני מתאפק כבר שבוע להגיד לך"
"איש יקר, אתה לא צריך לפחד, אמור מיד את שעל ליבך ותסיר מעליו את המועקה"
"אתה מבין כבוד הרב, הכריכים שאני מוכר. המחיר שלהם הוא כבר לא 12 שקל לכריך. לפני שבוע המחיר עלה ל-15 שקלים. יש עוד הוצאות, אתה יודע…".
הרב חייך חיוך קטן, ואמר לזקן "אל דאגה, הכל בסדר" והוציא מארנקו עוד 3 שקלים אותם נתן לזקן. אבל זה לא היה החיוך הרגיל של שרגא. זה היה חיוך של מבוכה שהסתיר את הצביטה הגדולה שהוא חש בליבו באותו הרגע. מוזר שהאדם סיגל לעצמו במהלך הדורות מנהג כה מוזר- לחייך כאשר הוא נבוך. חיוך שלמעשה נראה ככל חיוך אחר למי שאינו מכיר את אותו האדם. אך מי שמכיר טוב את אותו אדם מזהה מייד את מבוכתו, אפילו מרחוק. הזקן חייך בתגובה את חיוכו המפורסם, אך הפעם החיוך של הזקן לא ריגש כלל את הרב והוא המשיך בדרכו לבית הכנסת כשפניו נפולות, כאשר ברור לו שזאת הפעם האחרונה שהוא לוקח את המסלול הזה בדרכו היומית לבית הכנסת…