כתבתי את הסיפור בעיצומם של המשברים בחיים שלי..מקווה שתאהבו

זיכרונות-פרק 1

11/05/2017 713 צפיות אין תגובות
כתבתי את הסיפור בעיצומם של המשברים בחיים שלי..מקווה שתאהבו

זיכרונות קטנים שמובילים לרגעים גדולים..
זיכרונות שאני לא אוכל למחוק..
זיכרונות שהובילו אותי למי שאני כיום.
"הזיכרון הוא הכאב המנסה להקים את עצמו לתחייה."- פרד ד'אגיאר

יש בי זיכרון קטן שהתרחש בדירה קטנה שברחוב נהלל.
אני ואחותי עדן רצינו לצפות בסרט כמו שעשינו בדרך כלל למרות כל הריבים שלנו.
הכנו לעצמינו פופקורן אבל עם כל הרעש מהריב של אימא ואבא שלנו לא יכולנו להמשיך.
מצאתי את עצמי מכורבלת בפינה יחד עם אחותי התאומה ופשוט מקשיבה לריב שלהם.
אנחנו צופות בהם תוך כדי שבולסות מגרעיני התירס התפוחים שלנו כאילו הם בידור.
ואכן זה היה כך.. צפינו פעם ולא פעמיים רבים בצעקות מחרישות אוזניים.
הייתי קטנה אבל ידעתי שהנישואים שלהם יתפרקו..
העדפתי כך כי אולי אם זה יקרה הם לא יריבו יותר וכל אחד מהם ימשיך בדרכו ויהיה מאושר.
כל לילה שראיתי כוכב נופל מהמרפסת הזעירה שלנו ביקשתי את אותה המשאלה.
"הלוואי שהייתה לי משפחה אחרת"

אז הנה אני יושבת בתוך האוטו יחד עם אימי שנמצאת במושב הנוסע.
מקשיבה לריב שלה עם אבא שלי שעומד בכניסה לווילה הגדולה שקנינו לא מזמן.
כן.. השתדרגנו. אני נזכרת בילדה הקטנה שביקשה את אותה המשאלה..
עכשיו משפחתה התפרקה, ואותה הילדה הקטנה עדיין מייחלת למשפחה אחרת.
"בא לי למות" אימא שלי סגרה את החלון כדי לא לשמוע את אבי שצורח עליה מדלת הכניסה ופשוט נסעה משם. תוך כדי שאני מעכלת את המשפט שהיא אמרה עכשיו אני אומרת לה "גם לי.." אני לא יודעת אם היא שמעה אותי או אם היא חשבה שסתם אמרתי את זה.
אני רק יודעת שבאמת התכוונתי לכך.
אז הנה עוד יום.. היום שבו הוצאתי את המילים הללו מפי בפעם הראשונה.

עוד זיכרון קטן מלילה קשה. אבא שלי השכיב אותי לישון וכיסה אותי בשמיכה. לקחתי את שמיכת הטיטול שלי וכרכתי אותה מסביב לראשי.
"מה את עושה?" הוא הוריד אותה ממני בעודי אומרת לו שלא באלי לנשום יותר.
אני זוכרת שכשהוא הלך חנקתי את עצמי עם אותה השמיכה ולאט לאט הרגשתי איך האוויר שלי נגמר. אני מוצאת את עצמי בבוקר בלי השמיכה שלי נאנחת.. לא יודעת אם זה מהקלה או מעצב. אז הנה אני.. ילדה קטנה שלא רצתה לנשום.

אימא שלי זכתה במשמורת עליי ועל אחותי, עדן וקנתה בית חדש, קטן יותר אבל נעים.
אומנם לא היה לו תחושה אופפת של בית מזמן אבל זה הבית שלי.
אבא שלי קנה בית כמה רחובות מאיתנו וגר לבד.
היה נמאס לי לשמוע את התלונות שלו, את הרחמים העצמיים, פשוט לא הייתי מסוגלת לראות אותו אז כל סופש שני שלנו הייתי באה אליו ממורמרת עם אחותי שלא הפסיקה להעיר לי.
אפשר לומר שתפסתי צד עם אימא שלי ואחותי עם אבי.
איך אפשר שלא לתפוס צד אחרי כל הדברים המגעילים שהם אומרים לנו אחד על השנייה?
אז הנה אני.. עם הורים גרושים, אימא קרה, אבא שנוא, ואחות שטנית.

אחרי זמן מה של מתיחות ושנאה בבית התחלתי את תקופת החטיבה שלי.
תקופה של סבל אמיתי. תקופה של דחייה, של רוח רפאים.. כך הסתובבתי במסדרונות.
יום אחד שמעתי על ילדה ששיחקה עם מספריים באמצע השיעור וקילפה לעצמה את העור.
המחשבה הזאת הטרידה אותי במשך כל היום. אני לא אשכח את היום הזה.
היום שבו חתכתי לראשונה.
צלקות גדולות עיטרו את ידיי וחיוך גדול היה מרוח על פניי.
אומנם החיים שלי היו בחרא אבל מצאתי דבר אחד טוב שניחם אותי.
אז הנה עוד יום.. היום שבו חתכתי לראשונה.

יום אחד מתוך כל הימים בלט אצלי בחיי.
היום שבו גילו את הצלקות שלי שהסתרתי במשך זמן רב בשרוולים ארוכים.
יועצת בית הספר ניגשה אליי והתחילה לשאול שאלות.
מחיתי בכל תוקף לדבר איתה עד שנשברתי והתחלתי לבכות.
היא ראתה את הצלקות שלי ואמרה שהיא חייבת להתקשר לאימא שלי והבכי שלי רק התגבר.
מצאתי את עצמי מתחננת שלא תעשה את השיחה הזאת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה.
אני מוצאת את עצמי שותקת בזמן שאימי נוהגת למרכז הטיפולי בנוער.
היא מנסה לשאול שאלות ואני מנסה לענות אבל זה היה קשה, היה עוד יותר קשה לראות אותה. אז הנה אני.. נפגשת לראשונה עם הפסיכולוגית שלי ומסרבת להצעה שלה לאשפוז.
ההצעה שהטרידה אותי הרבה זמן לאחר כך, אולי היו חרטות על התשובה השלילית שלי לכך.. אבל זה בא יותר ממקום של סקרנות. בינתיים הסתפקתי בפסיכולוגית שלי שלאט לאט נפתחתי אליה והיא האדם שיכלה להבין אותי בזמן שאחרים אכזבו.

אחרי הרבה זמן של טיפול הפסקתי לאחר שהתחלתי את תקופת התיכון.
אפשר לומר התקופה הכי טובה שהייתה לי מזה השנים האחרונות.
הרגשתי שייכת.. מאושרת.. נראית לעין.. אז למה הרסתי את כל זה באותו הלילה ההוא?
הלילה שבאמת הכריע את גורלי.
למה וויתרתי על כל זה בשביל המוות?
אחרים לא יבינו אותי, אני בעצמי לא מבינה אותי..
אותם הזמנים של המחשבות האובדניות שריחפו מעל ראשי כמו להקת עורבים שמחפשים טרף. אותם הזמנים שהמשכתי לחתוך בסתר.. הובילו ללילה ההוא.
אני שוכבת במיטה שלי ערה, מביטה בתקרה הלבנה ומשחקת בידי עם קופסת הכדורים שלי שאספתי כבר הרבה זמן. כדורים שיעשו לי את העבודה.
אחרי ימים רבים של פגיעה עצמית החלטתי שהגיע הזמן למות.
רציתי למות.. לא ראיתי יותר תקווה..
הייתה לי תקופה טובה אבל בחרתי להסתכל על כל התקופות הלא טובות שעברתי.
זאת רק אשליה. הצחוקים שהיו לי? החברות שהיו לי? הכול היה זמני.. זה לא היה אמיתי..
כל החיוכים שהיו לי? חלקם היו מזויפים. ימים שבהם שמתי מסכה על פניי והתכחשתי לאמת.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך