סיפורים עם ריח קפה שחור
בדרך כלל אני לא מספר סיפורים אישיים. בעיקר כי רוב החיים שלי משעממים לסיפור, אך ממילא רוב מה שאני כותב משעמם. אז הפעם אנסה לכתוב על משהו שקרא לי.
שנה שעברה הייתי בשירות לאומי בבית חולים. באיזשהו שלב דיברתי עם אבא של אחד המטופלים, אקרא לו יוסוף. הוא היה כמובן ערבי, רוב המאושפזים בבית חולים הם ערבים והם תמיד באים עם הרבה קרובי משפחה שעוזרים להם.
הוא היה אדם מאוד זקן. כששאלתי אותו בסקרנות במה הוא עסק הוא סיפר לי שהוא עבד בעירייה במחלקת הפטור ממס. הוא סיפר לי בהתלהבות שהוא מכיר את אלי ישי אישית. הוא סיפר על חוויות שלו עם אלי ישי וח"כים אחרים שעבדו בעבר בעירייה והוא חבר שלהם.
ואז הוא הוסיף והכריז שאין לו שום דבר נגד יהודים. שבכלל על פי הקוראן אסור לפגוע בחפים מפשע שלא מעורבים במלחמה (יום אחד אצטרך לקרוא את הספר הזה כדי לראות מי מבין המוסלמים מיטיב לקרוא אותו).
הוא באמת היה בחור חביב, אבל אני חייב להודות למרבה הבושה שפחות התרכזתי בדיבורו אלא במשהו אחר- קשיי הנשימה כשהוא דיבר אלי. הוא עמד ממש קרוב והניח את היד שלו על זרועי, כשכל הריח של הקפה השחור שהוא שתה עלי. ניסיתי להתרחק קצת, אבל הוא לא הבין את הרמז והתקרב בחזרה. חיכיתי שיסיים את ההרצאה ואז המשכתי לעבודתי. אני קצת מצטער שלא דיברתי יותר עם יוסוף.
תגובות (4)
אני חושבת שיכולת לתאר קצת אחרת.
לתאר את ריח הקפה החזק כתיאור המרכזי ובמקביל ללכת עם הסיפור שהוא סיפר לך (אלי ישי וכו')
המקבילות הזאת עם התחושות הפנימיות הן משהו משכר (תרתי משמע).
תחשוב על זה…
לא ממש הבנתי את המינוח "משכר"
אתה מעביר לקורא את תחושותיך של הריח יחד עם הסיפור הצדדי.
כמו שאדם שיכור מספר לך משהו אבל אתה מתעסק בכמה שהוא מסריח מאלכוהול… (כי הנושא הוא ריח הקפה ולא הסיפור הצדדי)
ככה אתה 'משכר' את הקוראים שלך כפי שאתה היית מבושם מהריח של הקפה.
הקורא עובר את החוויה כפי שאתה עובר.
בסיפור שלך אתה עשית את זה טורי ולא מקבילי. קודם כל סיפרת את הסיפור הצדדי ורק אז סיפרת שהיה ריח הקפה.. לא כך התנהלו הדברים במציאות…
הבנתי את דבריך.אולי אנסה לשנות זאת, נראה. אין לי הרבה נסיון בכתיבת חוויות אישיות.