הפקיד בדלפק המלון

אני יוצא מהמלון אל העיר.
הפקיד מברך אותי ב"ערב טוב" ומחייך אליי את חיוכו המזוייף.
אני מהנהן וממשיך בהליכה מהירה ונבוכה החוצה.

כעת וודאי חושב לעצמו: מה עשה אותו האיש שזכה בחיוכי הגדול?
וממשיך בחייו.

אני שואל את עצמי: מדוע אותו חיוך מזוייף זכה בהנהון שלי?
אני לא ממשיך בחיי.

מובן לי שזהו נימוס המתפרש כחיוך.

אותו חיוך בו משתמשים המתפוצצים לפני שמבצעים את מבוקשם, חיוך פנימי אדיר.

אותו חיוך בו משתמשים האוהבים לפני שהם עוזבים. חיוך ניצחון גדול.

אותו חיוך בו משתמשים השקרנים לפני שצומח להם האף. חיוך של עצב וסליחה.

אני חוזר מהעיר אל המלון.
הפקיד הארור עדיין יושב, באותה תנוחה, כאילו רק חיכה לכניסה שלי.
"לילה טוב", מאחל לי, וחושף את שיניו בחיוך מלא אושר.

אני מהנהן, כמובן.
מהנהן ובורח מהזיוף אל המעלית.
במעלית אני פוגש אישה יפה.
היא לא מחייכת. גם אני לא.
כנראה גם היא מקולקלת.