שירת התקווה

Ophelia Woolf 01/05/2017 578 צפיות אין תגובות

היום גם השמיים לא החליטו איזה צבע עליהם לעטות. היום הזה הפך לנער הפוסטר של משמעות החיים. השחור הכיל את הלבן והלבן אכל את השחור. לוחות הציגו תמונות של נערים ונערות יפי תואר נוטפי חיים. גוויות נוטפות חיים. חלפו לצידם נערים מצחקקים, בני גילם. הם מקובעים; מביטים בהם. נותנים להם לחלוף. מביטים בהם לא מלמעלה, אלא מיישרים מבט. מבט מלא חיים. הם מדברים על עצמאות של לחזור הביתה בארבע לפנות בוקר אחרי מסיבה שלמדו בה כיצד לאחוז בבקבוק וודקה ריק ולהתנדנד מצד לצד; שוברים את עצמם על כל הריק שמסביב; נוטפי קיא. כל שנה זו אותה העצמאות. חלפו לצידם נערים מצחקקים. הם הביטו זה בזה מבעד לזכוכית השומרת על טריותם של החיים. לרגע הם התבלבלו בין הבבואה שלהם לבין התמונה. "אני רואה את עצמי בו," הוא ילחש. "אני רואה את עצמי בה," היא תלחש.

הם סידרו כיסאות בשורות ארוכות בחדר; הכינו אותו לבואנו. התיישבתי והבטתי אל עבר הנערים המכינים לעטוף את עצמם בצעיף של כאב– לדמם על משטח עץ כמו שדיממו נופלים בשדות, כמו שדיממו לבבות על אותיות הנשפכות למילים ונופלות לרקוויאם לאהובך. חייל רציני נעמד בקדמת הבמה והודיע לקהל לעמוד כי הצפירה צפויה להגיע. אני עדיין רואה אותו בתור ילד בתחפושת מדים המבקש להשאיר את חותמו בעולם. שכחתי לרגע מהמושג זמן. זה עולה. אני שומעת. המחשבות שלי לא מצליחות להתייצב ולעמוד רכונות ראש. נדמה שהסובבים אותי מחפשים כתובות על הרצפה. אני מרכינה את ראשי וגרגירי האבק נראים כה גדולים לפתע. גם הם מרכינים את ראשם. אף אחד לא רוצה להסתכל בשני, כי הם יודעים, הם יודעים קריאות מלחמה ולחישות לשלום המונחות מתחת לכריות של ילדים. חלומות, חלומות מתוקים. רק לא לנגן רקוויאם לחלום. כל שנה זה אותו היום ואותם השירים.

זה נופל ואני מוטחת; נמעכת תחת משקלי, ישובה על הכיסא בקושי, רק כדי לשמוע "הישארו לעמוד לקריאת 'יזכור'". אני נעמדת מחדש; רעועה כמו ספינה שעברה מהלומות. אני לא בטוחה את מי אני אמורה לזכור. אמרו לי שצריך לזכור את אלו שנתנו לנו את המדינה על מגש של כסף, אבל המדינה שלי חבויה בתאים שבמוחי, וכמה נספים יש לה. כמה נספים. אני בכל זאת תוהה לגבי התמונות במסדרונות ועל הבמה. נדמה שאני זוכרת יותר משאני אמורה לזכור. "איך אפשר לזכור את העתיד?" אני נזכרת בילדה קטנה השוכנת בי שואלת. "כשאתה מנטרל את המושג זמן, הכל אפשרי," אני שומעת אדם זר אומר. נדמה שסובבים אותי גוויות נוטפות חיים. לפחות אוכל לומר שהם זכורים גם בחייהם וגם במותם; מפוזרים כאבק כוכבים.

יד נשלחת ונוגעת בזרועי. אני נקטעת. "שבי," דמות לוחשת לי. אבדתי במבוך מחשבותיי. ילדה יוצאת אל מאחורי הוילון ומתיישבת בכיסא בצד הבמה. היא נוטלת אלבום תמונות ומעיינת בזיכרונות המופיעים בדמויות אדם. אני יודעת שהיא מביטה בקרטון. הפסנתרן פותח את הטקס. זו חגיגה. זה ריגוש. זו קבורה. מילים ומנגינה יוצקות דמעות היורדות במורד לחיי הצופים. הם מורחים גווני תקווה על גבי קנבס.

הקהל מתבקש לקום לשירת התקווה. הילדה מצטרפת כאילו הייתה חלק מהקהל, אך עיניה משקפות אותנו. היא נצרה באישוניה כל כך הרבה מצבעו של הקרטון שהפכה מלאת תקווה למצוא אמצע.

איך אפשר לזכור את העתיד? אלו תמיד זיכרונות. זה אותו נער הפוסטר כל שנה, והם ממשיכים ליפול. ליפול. מדלגים בין שחור-לבן; יוצרים אפור. הנערים והנערות יפי התואר שחולפים במסדרונות ומופיעים על במות הם הנערים והנערות יפי התואר שחולפים בשדות ונופלים בין שלוליות של ורדים. אז לטשתי בעיניה מבט אחרון וראיתי בהן אותם לא נופלים, אלא עומדים עם ספרים על ראשם. אין כלי נשק חזק מספר טוב. הם מחייכים חיוך של השלמה. ההצגה הסתיימה לשנה הקרובה.

ובעוד הקהל מפנה את גבו, הם מקפלים את הבמה ויוצאים מן החדר.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך