כאן בשבילך – פרק 8

מיכאל אמר לה שאני קרובת משפחה שבאה לבקר, היא בכלל לא ידעה על זה שבאתי
"איך קוראים לך?" היא שאלה אותי
"ארבל"
לרגע היה נדמה כאילו היא זיהתה אותי, היה לה מבט הממום "ארבל, שם יפה"
"תודה" חייכתי
אחרי זה נתתי למיכאל להמשיך איתה את השיחה לבד, ראיתי את רוי-אל ואמרתי לו שאמא שלו בדיוק מדברת עם מיכאל אם הוא רוצה ללכת, הוא שאל אם היא ראתה אותי ואמרתי לו שכן, היה לו מבט רציני והוא הלך לחדר של מיכאל.

אחרי שחודשיים עברו ואני עדיין פה, קשה לי להחליט אם להישאר, מצד אחד לא נעים לי אבל מצד שני אני יודעת שזה לא מפריע להם, לפני שהגעתי אבא אמר לי שאני יכולה ומוזמנת להישאר שם כמה זמן שאני רק ירצה, זה לא יפריע להם ואם זה יפריע הם יודעו לי, ככה שהחלטתי להישאר.
שאלתי את רוי-אל אם אני יכולה להכין ארוחת ערב הפעם והוא הסכים. התחלתי להכין את האוכל ודניאל נכנס באמצע והציע לעזור לי, הסתבר שהוא אוהב לבשל וחלק מהארוחות שאכלתי פה הוא זה שהכין אותם, זה היה ממש כייף לבשל איתו, זה בכלל כייף שהוא נחמד אלי.
אחרי ארוחת הערב קראתי ספר ונרדמתי.
בשעה אחת בלילה התעוררתי ויצאתי לקומה, כשהסתכלתי דרך החלון ראיתי שדניאל עדיין יושב ליד הברכה, לא הבנתי מה יש לו מהברכה הזאת, הוא הסתובב והסתכל עלי בפנים רציניות ואחרי שנייה חייך אלי, חייכתי בחזרה, זה היה מוזר לרגע כשהוא מתבודד הוא לא אוהב לתקשר עם אנשים, חזרתי לחדר ואחרי שעה נרדמתי שוב.
בבוקר זאת הייתה פעם ראשונה שדניאל העיר אותי, הוא ליטף את הפנים שלי בעדינות וחיכה שהתעורר לאט לאט, לא כמו מיכאל או איתן שמורידים לי את השמיכה או קופצים למיטה לשכב לידי ולעצבן אותי עד שאני קמה,
"בוקר טוב"
"בוקר טוב" סובבתי את הראש לצד השני ובחזרה והוא המשיך ללטף אותי
"את יפה כשאת מתעוררת" אמר בלחש
"תודה"
הוא היה קצת מובך "את באה לאכול?" חייך
"כן"

אחרי ארוחת הבוקר הסתובבתי בבית, בקומה השנייה, נכנסתי לאחד החדרים שהיה נראה כמו סלון קטן וראיתי שיש בו מדרגות, הם הובילו לחדר שהיה נראה כמו מחסן, הוא היה נראה ישן עם וילונות ארוכים, היה בו הרבה אבק, הרבה קופסות, והרבה מגרות, כשהסתובבתי בו ראיתי שיש על הקיר תמונה מכוסת בשמיכה ישנה, וגם על הריצפה היו דברים מכוסים, ראיתי גם את אותה קופסה שהייתה מוכסת בסמיכה מהחדר הסגור שבקומה התחתונה, כנראה רוי-אל העביר אותה לפה, התקרבתי אליה היא הייתה קופסה גבוה, הרמתי קצת את הכיסוי וראיתי שהיא עשויה מזכוכית, חשבתי לרגע אם כדאי להוריד את הכיסוי, העובדה שהעבירו אותה לפה אומרת שלא רצו שיראו מה יש בה,
"מה את עושה פה?"
הסתובבתי וראיתי את רוי-אל, "ראיתי שיש מדרגות ו.."
"תצאי" הפסיק אותי באמצע, ראיתי על הפנים שלו שהוא לא אהב את העובדה שנכנסתי לחדר הזה
יצאתי מהר מהחדר לקומה, ראיתי את איתן
"הכל טוב?" כנראה הייתי נראת מבוהלת
"כן, אני בסדר"
"רוצה ללכת לפארק?"
"אוקי" הנהנתי
בדרך לפארק דיברנו הרבה, זאת הייתה השיחה הכי ארוכה שהייתה לנו, גילית שהוא אוהב פרוזן כמוני, ושיש להם מכונת פרוזן בבית, הוא יודע עברית הכי טוב שאפשר מכל בני הבית, הייתה לו חברה במשך שנתיים שהוא לא הרגיש אליה כלום, פשוט נהנה מהחברה שלה, הוא יודע לשיר, הוא קורא הרבה ספרים, אוהב שירים שקטים וגדול ממיכאל.
אחרי השיחה הזאת הבנתי שהוא לא מה שחשבתי.
כשחזרנו רוי-אל ניגש אלי והתנצל על מה שקרה, כנראה הוא הבין איזה פחד הרגשתי שהוא נכנס לחדר, הוא גם ביקש ממני לא להיכנס לחדר הזה עוד פעם, זה חדר עם זיכרונות משפחתיים יקרי ערך, אמרתי לו שזאת הייתה אשמתי ולא הייתי צריכה להיכנס.

גם הלילה התעוררתי באמצע השינה, אבל הפעם זה היה כי שמעתי משהו, שמעתי את הדלת של החדר נפתחת, פחדתי להסתובב להסתכל אז עשיתי את עצמי באה להתעורר, באותו הרגע שמעתי צעדים ברורים והדלת נסגרה.