כוכבים

אנחנו שוכבים על הדשא הקר, בחצר האחורית של ביתי, מביטים בשמי הלילה.
תחת עץ האלון והנדנדה הקרועה, וכל הרעשים שמסביב מסתכמים לריקודה של הרוח בין העלים ולנשימותינו השטוחות.
אבל אני לא יכולה יותר, השקט מחריש אוזניים ואפילו האוויר חונק אותי.
"תבטיח לי שתחזור." אני נאנחת בשקט.
"אני לא יכול." הוא עונה, קולו העמוק פורץ מחסומי ייאוש שמטפטפים מעיניי.
"בבקשה," אני מתייפחת, "רק תבטיח לי שתחזור, זה כל מה שאני מבקשת."
"אני לא יכול להבטיח לך את זה." הוא אומר בקול רגוע , עיניו עדיין נעוצות בלילה הפרוש מעלינו.
"למה?" הקול שלי רועד.
"כי הבטחות צריך לקיים, ואין שום דרך שאני יכול להיות בטוח שאני אצליח לקיים את ההבטחה הזאת."
אני שותקת, מביטה למעלה, ורואה איך מסכת הדמעות שעל עיניי הופכת את שמי הלילה לקערת מים נוצצים.
אני מתרוממת על מרפקי ומביטה בו, שוכב בחוסר מעש ונושם נשימות עמוקות. כמבחין במבטי, הוא מסובב את ראשו, נועץ מבטו היישר בעייני, ומותיר אותי שבוייה תחת הכחול העמוק.
אני לוקחת נשימה עמוקה. "אני יכולה לבוא איתך?"
הוא מסובב את ראשו חזרה למקומו הקודם ונאנח. "לא."
"אם אני אשאל למה, תענה לי על השאלה?" אני מנסה לחייך, אך כל שבוקע ממני הוא עיוות מוזר של פי.
הוא מחזיר את מבטו אליי ומחייך, אבל מתחת לכל שכבות הרוגע שלו פתאום צץ גם רגש אחר מעיניו, "לא."
שנייה לאחר מכן הוא מתרומם ומושיט את ידו אליי כדי שאקום יחד איתו. ולמרות שאני מתרוממת למלוא גובהי, גובהו עדיין מצל עליי מן הירח. אני נועצת מבט בכפות רגלי היחפות, רומסות את הדשא הרך, ומרגישה איך מבטו עובר עליי. מבלי לומר מילה הוא מלטף את זרועי ואז מושך אותי לחיבוק. מגעו גורם לי לתערובת גדולה כל כך של רגשות עד שהן מתחילות לזלוג מעיניי, שוב.
כזרועותיו מרפות ממני, אגודליו עולים ללחיי ומוחים את הדמעות החמות. ליבי הולם בחזקה בכל כולי, ואני מליטה לשאול את השאלה האחת והיחידה, שמהדהדת במוחי זה חודשים.
"לאן אתה הולך?"
הוא מתקרב אליי, מצמיד שפתיו לאוזני: "לכוכבים." הוא לוחש,
ונעלם.