“חרטה חארטה”

כל עוד אני חיה, אני בוחרת להבחין באפשרות היחידה.
מנצלת כל רגע כדי לנסות להבדיל בין המוות לרגע המר.
בוחנת כל יצור חי אשר על האדמה ושואלת את עצמי את
אותה השאלה: "האם גם הוא חושב אותו הדבר?"
אך לפתע מתעורר אצלי סימן קריאה שאלה כזה,
שנובע מאי ידיעה של שאלת השאלה.
לומר, לדבר, לשאול, להתנגד, להתווכח, להתמקח,
זה לא אותו הדבר אם שמים לב שהוא לא קרח?
הרי לכולנו יש פה אז למה זה הופך אותם לשונה?
מוציאים דברים רוחניים מהאיבר הכל יכול,
שגורם למחשבות אבדניות, או אולי למסקנות מוצלחות.
צוחקים בלי להבין על אנשים מבולבלים,
לא חושבים לרגע שזהו משבר שהם עברו בחיים.
אינקוויזיציה בתקופת השקט,
מוציאים לך את הדם ואת כל מה שמעבר.
בשקט, בלחש, שאיש לא ישמע,
משתיקים לך את הפה ונותנים לך לנשום מהאף,
מוותרים על היכולת להיות אנשים יותר טובים,
מסתכלים על הכותרת ולא על התוכן המדהים.
מתחרטים לעיני הגבוהים מעליהם,
אומרים שהם מצטערים ולא יעשו זאת יותר.
אך שוב הם חוזרים על מעשיהן הרעים,
כנראה שהחראטות סתם חרטות באחרון הימים…