לא שומעת מהבושה
היי, מתוקה תסתכלי למעלה תראי מה יש
"אני מפחדת ,דני, הילדה לא שומעת, היא לא מתיחסת"
"אל תדאגי, היא עוד קטנה ואין מה להילחץ"
אז ככה, אני, זוהר, הילדה הקטנה בעגלה שלא מתיחסת כאילו לא שומעת, כולם מסביבה קצת דואגים, אמא שלי , ליאור, נלחצת קצת יותר מכולם, אחרי הכל אני הבת שלה
ואבא שלי ,אביאל ,האבא הכי מושלם שזכיתי להכיר, הוא בתפקיד המנחם שבבית,"אל תדאגו יהיה בסדר.." זה המשפטים שהוא נוהג לומר. אופטימיות בחיי, זה הוא.
מגיל קטן, כבר כשהייתי בעגלה, בעצם מאז שנולדתי ההורים שלי חשבו שאני לא שומעת,
כן, חירשת לא עלינו,
כמה דמעות אמא שלי הורידה כשהייתה מוציאה אותי לרחוב עם העגלה ומדברת אלי אבל אני, בוהה בנקודה בלתי נראית, כאילו אף אחד לא מסביבי, רק אני ועצמי.
אוקיי, אז גדלתי כבר ואני בת 5, כאילו לא שומעת, לא מתיחסת, לא מדברת, אמא לקחה אותי לבדיקת שמיעה, נוזלים באזניים, ניתוח כפתורים,
אני, ילדה קטנה שבקושי מבינה ,הולכת לבדיקות, אבחונים, ניתוחים.
כן, ניתוחים, ברבים, פעמיים עשיתי ניתוח כפתורים, בגיל קטן.
באבחונים לא הייתי מדברת, רק ליד אבא.
לא הייתי משחקת, רק עם אבא,
כל תשובה שהייתי עונה הסתכלתי לאחור לראות את התגובה של אמא.
אז מה באמת קרה לי?
למה לא דיברתי??
באמת אני לא שומעת???
אז לא, זה לא נכון כי אני הייתי ביישנית, אחד הדברים שאני זוכרת זה שהקלינאית תקשורת הראתה לי תמונה ואמרה לי "זוהר, מה את רואה בתמונה?"
ואני שתקתי, לא הגבתי.
לא כי לא שמעתי או לא ידעתי לדבר, אלא כי התביישתי.
כן זו פשוט הבושה הזאת שלפעמים יכולה להרוג אותי מבפנים,
יכולה לגרום לי שעות של בכי דיבורים לעצמי של:"למה אני לא מסוגלת לדבר קצת יותר"
למה אני ככה ביישנית,
למה?למה?למה?
תסכול מתמשך ואין סופי.
אבל מה?
מבחוץ או ליד אנשים לא מוכרים, אני יכולה להיות הילדה הכי שקטה אבר.!!
אבל בתוך תוכי אני רועשת וגועשת, כמו אש שמתלקחת במהירות.
אני רוצה להיות אני עצמי ליד כולם, לא רק ליד אלו שנח לי להיות בחברתם, אלא ליד כל אחד.
יום יבוא ואני אתגבר על הבושה.
תגובות (0)