שחור לבן- הדמות בברדס השחור

אנשים חולפים על פנייה, ממהרים, לא מסתכלים לצדדים, רק ממוקדים בהגעה ליעד הסופי שלהם.
היא נאנחת בייאוש וממשיכה ללכת, מבט מאוכזב על פנייה. כמה אור הם מפספסים, כמה דברים קורים והם אפילו לא מודעים אליהם.
קסם זולג ברחובות אלו מכל פינה, מפנסי הרחוב הגבוהים ועד לחריצי האספלט, שעשבים מוזרים צומחים מהם. נראה שכבר שנים איש לא טרח לטפל בהם, למרות שהיא היתה דיי בטוחה שהצמחים מצאו דרך לרתום את הקסם שבאוויר כדי לעזור להם לצמוח מחדש בכל פעם. כמות הקסם ממלאת את האוויר עד שאנשים כמוה נחנקים מרוב עומס; אחרי הכל, זה לא כזה קל לעבד כמויות גדולות של קסם.
פרחי לילך עדינים מרחפים סביבה, עוקבים אחרי כל צעד שהיא עושה ומפיצים ריח נעים, כאילו ממש עכשיו עבר שם מישהו עם בושם עמיד. היא מצחקקת קלות על המחשבה הזו. פרחי הלילך תמיד עקבו אחריה, למרות שהיא מעולם לא הבינה מדוע. בהתחלה היא היתה נלחצת בכל פעם שאחד הפרחים היה מתקרב אליה בזמן שדיברה עם מישהו. לקח לה זמן להבין שנטולי הקסם אינם מסוגלים לראות אותם, ובעלי הקסם צריכים ממש להתאמץ כדי להבין על מה היא מסתכלת בכל פעם.
דמות לבושה בשחור יושבת על המדרכה. עיניה ממוקדות על הכביש.
היא עושה את צעדיה בשתיקה עד שהיא כבר ממש קרובה אליה, ובדיוק כשהיא עומדת לפתוח את פיה כדי לדבר, הדמות מקדימה אותה.
"את רחוקה מאוד מביתך, הגבירה אניס הבלין," קולה של הדמות הוא כקול גבר, והיא מביטה בה בשתיקה. זה שנים שאיש אינו קרא לה בשמה.
"האם הטירה מאסה עליך, או שמא החלטת לגלות את החיים מחדש? העולם גדול ורחב ידיים וטירתך הרחק הרחק מכאן…"
"טירתי היא ענייני, ומי אתה, אם יורשה לי לשאול?" היא שאלה אותו, רק כדי לכבד את חוקי הנימוס, כי למעשה, העובדה שהוא הכיר אותה היתה חשודה, והיא כבר ממש רצתה להסתלק משם.
הגבר התרומם ממקומו. ידו אחזה בתיק בד שחור וקטן, ופניו היו מכוסות ברדס. התיק קרקש בקול גדול, כאילו שתכולתו רבה יותר לעומת גודלו.
האיש היה יותר גבוה ממנה, והיה לו ניחוח קל ומוכר. משהו בחזות שלו היה אצילי, כאילו כמוה, הוא נולד לחיים של מעמד וזה מה שהכיר תמיד; רק שהנסיבות המצערות שלה הובילו אותה לצאת מהשגרה היומיומית שלה ולחפש עזרה במקומות אחרים, דבר שהיא התחילה להתרגל אליו רק בשבועות האחרונים.
"אני לא צריך להגיד לך את שמי, הרי שאת כבר מכירה אותי." הוא אמר בנימה מסתורית וצחק מעט למראה פניה המבולבלות. "זה בסדר אם עכשיו את לא מזהה אותי, פשוט חזרי לביתך ותחשבי על זה." הוא הוריד את ברדסו מעט, רק כדי שתוכל לראות את פניו, ואז הסתובב והתחיל ללכת לאורך שביל הטיילת, משאיר אותה עומדת שם לבדה ותוהה על הדברים שאמר.