“אשליית הדימיון” (אלינור & chan)

מטוריקה, ככה זה נקרא, פריקה על הביט,
חושבת, כותבת שיר וממשיכה להביט.
חושבת על שמיים, איך נוצרים?!
ממשיכה לנסות, מנסה להבין,
אך לרגע אחד מבינה ששום דבר אינו סביר.
רמינולוגיה של אנשים מוזרים,
מסתגרים בחדר, טווים פרגודים.
מאזינים למלודיה מלאכותית,
מוזיקה ממושכרת לזה הם קוראים.
מנסים להתעלות מעל כולם,
ועל הדרך דורכים על המעט שנותר.
פרדיגמה מבולבלת של מחשבות אבדניות,
כי החיים הוכיחו שלהיות נורמלי זה להיות
"דפוק בלי קבלות".
דמוקרטיה שקוראת לעצמה "שיווין זכויות",
אך בעצם האזרחים פה חיים באשליות.
אני לא סופרת ובטח שלא סתם,
החיים לימדו אותי שספר זה לא רק עוד דף נייר.
הם קוראים לזה "שיגעון",
אני קוראת לזה לחיות, קוראת לזה "אשליית הדמיון.
דמיון שנוצר בלי ידיעה,
אך שכחנו לרגע שההרגשה היא לא עובדה.
לעצום עיניים לא רק ברכבת הרים מפחידה,
לעצום עיניים כי אני רוצה להרגיש באמת חופשיה.
יש אלוקים וזה לא בספק, עובדה שכל צייר לא
הודה שאת השמיים הוא צייר!
יש אלוקים וזה לא שאלה, מסתובב בחלל גדול
ומסתכל על כל תזוזה.
משמעות החיים היא סוג של פרספקטיבה,
אני בחרתי להיבדל מהשאר ואם צריך גם מכולם,
בחרתי להסתכל באותה הפריווילגיה.
בחרתי לחצות את הגדר ולברוח אל הלא נודע,
נסתי להבחין מה מסתתר בחציו השני של העולם.
"עמוק" זה לא רק ההמשך של המילה "בור",
אם תבינו את המשפט היטב תשלחו חבל לעזור.
הצלחתי להיות המלאך הגואל של עצמי,
המלאך הגואל של אני האמיתי.
למדתי להיות המורה הפרטית שלי,
למדתי שעדיף להיות זאב בודד מאשר להקה של
צבועים. למדתי לא ללמוד מאנשים שרק לעצמם
דואגים, מבחינים בחסרונו של האחר ומתעלמים.
מעשנים בלי לספור,
עושים שבראש שלהם בלי לתת פור.
"דרך עיניים אדומות הכל ורוד" כך הם אומרים,
כנראה שהוורוד הוא האדום החדש לפעמים…