צפירה ריקה

liron100 24/04/2017 788 צפיות 6 תגובות

אז עמדתי בצפירה, שתי דקות שלמות ולא חשבתי. לא חשבתי על כלום, הראש שלי היה ריק לחלוטין. לא עלו לי תמונות שראיתי על השואה, לא חשבתי על סיפורים, לא חשבתי על הסבל. לא סבלתי מחרדה, או עצב, פשוט בהיתי במדרכה ובחנתי את הצל שלי ואת התנועות הקטנות שלו.

הצפירה נועדה כדי שנחשוב. נחשוב ונזכר בתמונות נוראיות, גופות ושלדים עטופים בשמיכת עור לבנה, ילדים בוכים, אנשים סובלים. הצפירה נועדה כדי שלא נשכח ותמיד נזכור, שהזוועות תמיד יהיו אצלנו בראש. אנחנו אמורים להיות עצובים ודיכאוניים. כך לפחות גרמו לי להבין…

אבל לי זה לא קרה היום. ושמתי לב שגם שנה שעברה. הראש שלי ריק, תמונות לא עולות ואני מרגישה רע עם זה. רע עם זה שאני לא נזכרת ולא מנציחה, על זה שאני לא מצליחה לעלות אפילו תמונה אחת לראשי. רע עם זה שאני לא מצליחה אפילו לחשוב על זה.

סבתא רבתא שלי ז"ל הייתה ניצולה, ולפני יותר משנה היא הלכה לעולמה. רק היום הבנתי כמה גאווה היא העניקה לי. גאווה וכבוד שהיא שרדה באסון כזה נוראי. אהבתי אותה. היא אף פעם לא דיברה, שמעתי על הסיפור שלה רק מפי סבתי ולשמחתי הסיפור שמור היטב. אבל מאז שהיא נעלמה, כך גם ההנצחה. השריד האחרון ממשפחתי מהשואה נעלם, וכך גם התמונות ותחושות החמלה.
עברתי שני ימי שואה מאז שהיא הלכה לעולמה, שני ימי שואה שאין לי שום רגש אליהם אין לי עצב ואפלה.

אתם לא יודעים כמה אני מרגישה רע וריקה.


תגובות (6)

אני עומד ואומר פרק תהלים (היחיד שאני יודע, שוב ושוב). אני לא יודע אם זה עוזר, אבל זה משהו

24/04/2017 21:06

אריאל צודק. רגש חזק ככל שיהיה הוא דבר חולף וההנצחה הטובה ביותר היא בפסים המעשיים, אני מציעה ללמוד משניות לעילו נשמת קרבנות השואה (למילים ׳משנה׳ ו׳נשמה׳ יש אותם אותיות…) בייחוד אלו שאין מי שיגיד עבורם.

24/04/2017 21:39

    תודה רבה אריאל וחיים של נצח, אני מעריכה מאד את התגובה.
    אולי אנסה את אחד מהטיפים שלכם כדי להרגיש שוב פעם בתוך ההרגשה האמיתית של יום השואה. אני לא אחת שקוראת תהלים ומשניות וזוכרת דברים כאלה, אבל אולי פעם אחת אנסה ואראה איך המרגש.
    תודה רבה^^

    24/04/2017 22:15

לדעתי, אם זה לא בא כמשהו נקי עדיף שלא יבוא בכלל. את לא יכולה לגרום לעצמך להיות עצובה או לדמיין דברים כאלה רק בגלל שזה מה ש״אמור״ לקרות. אהבתי את הכתיבה, במיוחד כשאני יכולה להזדהות אפילו מעבר. יש לי שתי סבתות וסבא אחד ששרדו את השואה והם כולם חיים היום. אחד מהם, כתב יומן. פעם, הייתי חושבת על הכתבים של סבא. היום, הכל ריק.

24/04/2017 23:08

קודם כל אהבתי ממש את הכתיבה שלך. נהדרת.
גם לי לפעמים ריק בראש כשיש צפירה. תחשבי רגע, זה לא טבעי שפתאום באמצע החיים אנחנו צריכים לעזוב הכל ולעמוד דום. זה אפילו טיפה מצחיק ומגוחך. זה לא פלא שאנחנו מנסים בכח להיעצב ולא מצליחים. אבל דמיון יצירתי יכול לסייע. אני הייתי נעזר בזיכרונות שלך מסבתך עליה השלום. תחשבי על כמה אהבת אותה, כמה היית גאה בה שהיא הייתה מספיק חזקה לשרוד את התופת. נסי לדמיין אותה כילדה באירופה הכבושה, איך היא הסתדרה מה נאלצה לעבור כדי להישאר בחיים.
לגבי הצפירה ביום הזיכרון, אותה נעבור בשבוע הבא פעמיים, זה כבר סיפור שונה. כי יותר קל לנו כישראלים במדינה המוכה הזו, לדמיין אח או חבר או חבר של חבר, או שכן או מורה לשעבר שנהרג בקרב. אין ביננו כמעט אף אחד שלא מכיר מישהו שנפל בקרבות על מדינת ישראל.

25/04/2017 00:37

    דבר ראשון, סבתא שלי, זאת ששרדה את השואה לא הייתה ילדה בשואה, היא הייתה כבר אמא ^^. אבל זה בסדר גמור, כי רוב הניצולים היו ילדים, אז אני מבינה מאיפה זה מגיע.
    ואני מסכימה איתך לגמרי שצפירה ביום הזיכרון היא שונה מכיוון שאלו דברים עכשוויים שקורים אפילו עכשיו לצערנו. זו לא היסטוריה שקרתה לפני 60 שנה בערך (נכון?) זה מתעדכן ואנחנו נחשפים לזה המון גם במהלך השנה. אני אישית, לא מכירה מישהו שנפל בקרבות ישראל. אבל כמו שאמרת, הרוב הגדול כן.

    26/04/2017 16:42
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך