מחר- רק עוד פעם אחת

מחר- אני לא אהיה קורן.
אני אהיה איש חסר שם.
אני לא אלבש את בגדיי היפים.
מחר אהיה לבושה בגדים מרופטים.
מחר- לא אשא את ראשי בגאווה וגאון, לא אהיה זקופה.
מחר אשפיל את ראשי, ואתכופף תחת עולו של הכוכב הצהוב.
הכוכב הצהוב שמגדיר את מה שאני.
יהודי.
מחר- כולם יחרישו.
ואילו אני- אני ארעים בקולי.
מחר כולם יבכו בשקט, ימחו דמעות.
לא אני.
בזמן שכולם יקנחו את אפם הדולף וינחמו עצמם ואחרים,
אני אצמצם את עיניי בכעס, כעס על מה שעוללו הארורים לי ולאחרים.

מחר יגיע תורי לעמוד זקוף, רק עוד פעם אחת.
מחר יגיע תורי לספר סיפור, רק עוד פעם אחת.
מחר יזכרו אותי ושוב אחיה, רק לעוד שעה אחת.
מחר- לא אהיה רק זיכרון, שלהבת נר מרצדת.
אהיה חי, נושם, בתוך גופה של קורן.
והיא תיזכור אותי כל עוד היא חיה-
נושמת.