בעין הסערה
דיויד הביט בדלת בנעולה, הקור האנגלי הקלסי היכה בפניו, וגם משבי הרוח מהים הצפוני בשילוב הגשם דמוי-הקרח, לא הטיבו עימו, כלל ועיקר.
השעה היתה 6:30 בבוקר של יום שני בעיירה הסקוטית . דיויד נקש בחוזקה על הדלת של הבית הציורי עם גג הקש הישן, אך תשובה לא באה.
מעיל הגשם הבלוי שלבש ,הגן עליו רק בקושי מצינת הבוקר וממטחי הגשם החזקים והמקפיאים. השמיים התקדרו עוד, וגשם עז אף מקודמו ניטח על פני האדמה,
משאיר את דיוויד חסר אונים.
נקישותיו של דיוויד גברו, אבל דבר לא עזר-אין קול ואין עונה.
בעין הסערה , נפנה והלך דיוויד אל דרך האבנים העתיקה, נוטע מגף שחור בבורות מים כזבנים, מפלס דרכו דרך מסך-הגשם אל הדרך חזרה.
ברקים ורעמים מתנפצים בזעם מרקיע שחור, רוחות מכות בגגות-פח. שיניים נוקשות ולא מפחד, המבט מופנה אל הרכב, ממהר כבר להגיע לתוכו.
ידית קרה , מאמץ אחרון, ולפתע, שקט והקלה: הוא בתוך הרכב.
עכשיו, לוקח רגע לעצמו, מוריד את הכובע ספוג-המים, מחזיר את הנשימה, ונרגע לאיטו.
מבעד לשמשה הקדמית, נדמה הכל כתמונה אימפרסיוניסטית.
תגובות (2)
הדימוי וההקבלה בין הסערה והרעש שבחוץ לבין השקט והביטחון שבפנים – מקסים בעיניי!
והסיפור כתוב בצורה מאד יפה ומעניינת!
אשמח לקרוא עוד סיפורים שלך בקרוב! =)
טנקס על התגובה, זה עושה חשק לכתוב עוד :)