אהבה פראית – פרק 2

החייל היה יפה. את זה לא רק אני אמרתי. גם עכשיו כשעניי האש שלו סגורות, גופו מלוכלך מאדמה ודם יבש ועורו מעט חיוור, גם ככה הוא היה יפה. אבל לא יפה בקטע תמים וטהור, הוא היה יפה בקטע מחוספס. הוא היה זרוק על האדמה כשהפצעים שגרמתי לו חבושים כעת, הוא היה נטול חולצה והחזה שלו היה חשוף בפני – כתפיים רחבות ובטן חזקה.
נשכתי את פנים השפה שלי ולראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי קנאתי בלורן שיצא לה להפשיט ולגעת בבחור הזה, אפילו שהוא היה בלי הכרה.
לורן הייתה המרפאה שלנו, כלומר היא ואביה שהיה מנוסה ממנה, אבל כמו שאני מכירה אותה היא בטח קפצה על המציאה כשראתה את החייל ההורס והתנדבה לטפל בו. תמיד חשבתי שהעבודה שלה דפוקה, אהבתי יותר להילחם ולהיפצע מאשר לשבת בחדר הטיפולים יש להם בבית כל היום ולתפור חתכים.
בהרבה מובנים אני ולורן היינו שונות. לורן הייתה עדינה, שיערה הזהוב היה ארוך, עורה שחום מעט וגופה ארוך וצנום. היא לא אהבה דם, לא אהבה מלחמות ובעיקר התמקדה להציל חיים.
אני לעומת זאת אהבתי את האדרנלין שבדבר, אהבתי להילחם עד שאין בי כוחות יותר, אהבתי את הרגשת החוזק שחשתי כשהייתי מביסה משהוא גדול ממני. אני מאשימה בזה את שלושת האחים הגדולים שלי שהתעללו בי כל הילדות.
נשענתי קדימה על סורגי העץ וקבוצת שיער נפלה על פניי, לעומת לורן השיער שלי היה צבוע כולו בצבע כחול שדהה מעט והפך לתכלת אפרפר שרק השורשים הכהים שלי מסגירים את צבעו הטבעי. הוא היה גלי וקצר – מגיע קצת אחרי קו הכתפיים שלי. אבי הכריחה אותי לצבוע אותו ככה בטענה ש "הצבע השתלב מדהים עם העניים הכחולות שלך". ומכיוון שלהתווכח עם אבי היה מעייף יותר מלהילחם מול שלושת האחים שלי יחד, ויתרתי דיי במהירות ונתתי לה לעשות בי כרצונה. בסופו של דבר אהבתי את התוצאה הסופית – מה שאי אפשר להגיד על ראם, האח הקטן מבין שלושת אחיי הגדולים, שלו ניסתה לעשות פס כחול זהה לשלי, עם אותה טענה שנתנה לי. זה נגמר בזה שהיה צריך לגלח צד אחד של ראשו.
חוץ מהשיער, הייתי נמוכה מלורן, היה לי חזה גדול משלה ועורי היה חיוור. בין הדברים היחידים שאני ולורן היינו דומות בהם היה הערכה שלנו לבחורים שנראים טובים – חיילים או לא.
קרני אור מלאו את החדר כשהדלת נפתחה, "חיפשתי אותך ריי, מה את עושה פה?" שמעתי את קולה של אבי מאחוריי.
סימנתי בראשי לחייל, "מתי נראה לך שהוא התעורר?" הזזתי את ראשי אליה רק כדי לראות אותה מתחילה לצחוק בקול, כיווצתי את עניי בבלבול לנוכח התגובה שלה, "מה?" שאלתי לא מבינה
היא הנהנה לשלילה כשצחוקה דועך אבל החיוך המשועשע נשאר על פנייה, "כל פעם שאני חושבת שאני יודעת עד כמה את מופרעת את מוכיחה לי כמה אני טועה" היא מחתה דמעה,
"על מה את מדברת?" אני מודעת לזה שהרבה מחבריי קוראים לי מופרעת, הם והאחים שלי, ואולי גם אבא שלי מדי פעם. בדרך כלל זה מסיבות מוצדקות, אבל הפעם לא הבנתי למה היא מתכוונת
"את יודעת שלא נשאיר אותו בחיים, הוא חייל, הוא ינסה להרוג אותנו ברגע שהתעורר" אמרה במבט ה'אני מכירה אותך יותר מידי טוב' שלה
משכתי בכתפיי, "הוא לא ניסה להרוג אותי" אמרתי והחזרתי את מבטי אליו, "הוא לא תקף אותי"
"למה?" שאלה לא מבינה
חיוך קטן עלה על פני, "הוא אמר שהוא לא פוגע בילדות"
צחוקה מילא שוב את כל החלל, "הוא קרא לך ילדה?"
"כן, זה היה טיפשי מצידו", שלחתי בה מבט משועשע, "אם הוא היה תוקף אותי הייתי הורגת אותו במקום, אבל הוא לא, אז השארתי אותו בחיים"
"הוא הרג כמה מאתנו את יודעת, אדה, ג'וני ו- טימון. הם לא התגברו על הפציעות שלהם, הם מתו עוד לפני שהספיקו להחזיר אותם לכפר" קולה לא היה משועשע יותר
כיווצתי את עניי, "טימון?" שאלתי והרגשתי את הכאב שבחזה, תמיד הרגשתי ככה כששמעתי על חבר שנהרג. זה לא נמשך להרבה זמן, אבל בתקופה הקרובה אני יודעת שזה יכאב. את שלושתם הכרתי, אבל טימון היה חבר קרוב שלי.
היא הנהנה והניחה את ידה על כתפי, "מצטערת"
הנהנתי לשלילה והשענתי את מצחי על הסורגים, "אין לך על מה" מלמלתי, ממקדת את מבטי בחייל. על גופו היה רק את המכנס של המדים שלו והנעליים, הוא יצג אותם, את אותם אנשים שרודפים אותנו כבר שנים, אבל כשהבטתי בו לא ראיתי אותם, ראיתי רק את עניי האש שלו ואת העובדה שלא תקף אותי. הוא היה שונה מהם. "איך את חושבת שקוראים לו?" שאלתי בשקט
אבי נעמדה לציידי עכשיו והחזיקה בסורגים. "בטח שם משעמם, כמו ג'יימס או בראין"
הרמתי גבה, "אני אוהבת את השם בראין" מלמלתי
היא צחקקה שוב ולקחה צעד אחד לאחור, היא שתקה למשך כמה שניות וכשהסתכלתי לעברה קלטתי שהחיוך ירד ומבטה נהפך עמוק מעט, "את לא מפחדת ממנו?" שאלה בהיסוס
אבי הייתה החברה הכי טובה שלי, היא הייתה משוגעת כמוני, אבל בעוד שהשיגעון שלי היה בעיקר בקרבות השיגעון שלה היה בדברים שרקחה. בכל מה שנוגע לאויבים שלנו היא הייתה דיי פחדנית, וזה בסדר.
"לא" אמרתי בכנות, "הוא יותר מסקרן אותי ממפחיד"
היא נאנחה, "טוב מצאתי את מי לשאול, את לא מפחדת מכלום"
חיוך עלה על פניי, גם בזה האשמתי את האחים שלי.