מה שהיית בשבילי.

"זוכרת?
את הלילות הארוכים, שהיינו נשארים ערים ומפציעים יחד על קרני השמש?
זוכרת שהיינו נשכבים במיטה צמודים ומעשנים עד שכבר גרוננו זעק מכאב? זוכרת כמה דיברנו אז?
ומה לגבי היום ההוא שישבנו על הגג, השמיים היו ברורים מתמיד, הכוכבים כאילו היו בהישג יד, במיוחד הכוכב שלך, את זוכרת שכעסת עליי ששכחתי איפה נמצא הכוכב שלך?
נשכבתי על הגג הקר, ואת הנחת את ראשך על צלעותיי הרועדות, ושנינו התבוננו בכוכבים, זוכרת כמה רבים הם היו? והשקט שהרעשנו, כמה חשבנו, כמה לא ידענו.
ביום ההוא שהשמעת לנו עוד שיר, שאיש לא הכיר ואת לא הבנת, ביום ההוא ידעתי שאת שלי לעד."
בשברי מילים ובכי חרישי, הקראתי לך את המכתב, האחרון מבין רבים שכבר שכחת, מבין רבים שלא תקראי.
כעת אניח לך ללכת, יקירה.
"בין הטוב לרע שוכנת המציאות" היית אומרת, מעולם לא הבנתי למה התכוונת כשאמרת זאת.
לא הבנתי הרבה ממך.
היית מופלאה. פרח. חידת הגיון בלתי פתירה. היית שמש, ירח ואינספור כוכבים. צבע טרי וקנבס לבן. היית השראה.
אוהב אותך לנצח, את שלי לעד.