אל תקראו. זה סיפור סתום!

"יום הולדת שמח!" איחלתי לביתי, ג'ולי, ונתתי לה את המתנה שאני ורוי בעלי קנינו.
"אימא! אבא! המתנה נפלאה!" אמרה ג'ולי, והחלה לשחק בבית הבובות שקנינו לה.
…
עברו שנים, ובית הבובות נשאר עומד לו. יום אחד, יצאה משם בובה והלכה למטבח.
הבובה לקחה סכין משוייפת, והתקרבה אל ג'ולי בת העשר, הישנה.
ראיתי את הבובה, ולא הבנתי ממתי בובות הולכות, ולוקחות סכינים ממטבחים.
רצתי אל עבר הבובה, והיא חתכה את ורידי. מתתי.
עליתי לשמיים, ומשם ראיתי את נשמות האנשים שהייתי יקרה להם. בוכים. אומללים, עצובים.
הבטתי סביבי, הייתי הגן העדן. הוא היה ירוק, והעננים היו ורודים. לפתע, ראיתי נערה, בוכה. זה גן העדן, למה לבכות? חשבתי.
"למה את בוכה?" התקרבתי אליה. היא הצביעה מטה, שם שכבה גופתה, עם חתך בורידים.
"התאבדתי. ועכשיו אני מבינה מה עשיתי. הרסתי לכולם את החיים. לאלו שאולי לא היו כפי ששציפיתי, אך אהבתי אותם. הרסתי להם הכל." אמרה בקול רועד.
"אותי הרגה בובה." זה בטח נשמע מעט מוזר מפייה של אישה בת שלושים ושלוש.
"זו לא הייתה בובה. זו הייתה ג'ניפר. ג'ניפר היא רוצחת שכירה, היא רוצחת הרבה אנשים, בעזרת בובות מכניות ודברים מוזרים. היא משפיעה עליהם." אמרה מאחורינו מישהי, עם קול מהדהד ויפה.
הסתובבתי אחורה, וראיתי מלאכית.
ואז, התעוררתי מהסיוט הזה שחלמתי. ג'ולי, ביתי בת הארבע, תחגוג יום הולדת היום.