רֶפָא

הזומבים הגיעו בלילה. היה קר וחשוך ודניאל העיר אותי בטפיחות חזקות.
'מה? מה?' מלמלתי. חשבתי על ארנבונים ופיצה ברחוב צבוע צהוב. זה חלום. חלום.
'תתעורר!' הוא אמר ולא חיכה שאקום. הוא פשוט משך אותי לעמידה, גורם לראשי להסתחרר. מצמצתי, ויכולתי לראות במעורפל את תווי פניו הרבועים, זיפים של זקן בן שבוע מעגלים אותם מעט.
'תארוז כל מה שאתה יכול בחמש דקות' הוא אמר 'תתחיל מהשקי שינה. מבין?'
הנהנתי ויכולתי לראות את צלליתו מתרחקת 'רגע! דן! דן!' קראתי אחריו ושנאתי את הקול הגבוה והרועד שלי 'מה קרה, איפה כולם?'
הוא לא עצר אפילו כשצעק אלי במילים שהועפו עם הרוח: 'זומבים. נלחמים!'
אח"כ נשארתי לבד.
עמדתי כך כמה רגעים, הלום שנה, חושב על פרוות ארנבונים רכה
'תפסיק. תפסיק כבר' לחשתי לעצמי 'אדיוט. אין זמן' ואז התחלתי לאסוף את הכל, מגשש ומועד כמו עיוור, חשבתי להדליק פנס, אבל פחדתי מידי. זה היה טיפשי.
קללתי, לדניאל ודור היו משקפי לילה ואלכס בכלל לא היה צריך, הוא יכל להרגיש את הכל. 'חוץ מזומבים כמובן' מלמלתי בזעף, מדבר עם עצמי שוב, זה הרגיע אותי וכל דבר היה עדיף מלדמיין אותם נלחמים בהמשך הדרך.
ידעתי שהם יסתדרו, דניאל ודור היו לוחמים מעולים ובאזורים האלו להקות הזומבים לא עלו על עשר ראשים במצב הרע, ובכל זאת זה הרגשתי כאילו מישהו אוחז בקרביים שלי ומושך ואצבעותיי שקשרו את החבילות לאופנועים רעדו. לא הצלחתי להדק את החבלים.
'חרא' קיללתי. נשמתי עמוק ונערתי את ידי
'אתה מנסה לעוף רֶפָא?' שמעתי פתאום צחוק מאחורי וקפצתי. כמעט מפיל חצי מהחבילות. אבל זה היה רק אלכס, מהלך כמו תמיד בשקט מוחלט. נהמתי וחזרתי להדק את החבלים.
'גמרת?' הוא שאל וניגש לעזור לי 'דן ודור חוזרים. ניראלי שהם הראו לממזרים האלו מה זה' הוא ציחקק. שאפתי, יכולתי להרגיש את הלחץ דולף מגופי לאט.
גמרנו לסגור את האבזם האחרון כשפסיעות על עלים נשמעו. אפילו לא טרחתי להסתכל. יכולתי להריח את הזעה שלהם ואת הסירחון המתוק של דם הזומביים השחור. ניסיתי להפסיק לנשום מהאף.
'יאללה מוכנים?' דניאל קרא והנחית יד כבדה על כתפי.
'כמו חבורת יצורים עייפים ורעבים שלא ישנו לילה!' אלכס ענה במקומי וחייך 'גמרתי לסרוק את הקילומטרים הקרובים' הוא הוסיף.
דניאל רק כיווץ את גבותיו וניגש לאופנוע השחור שלו 'זזים' הוא אמר וזה מה שעשינו, אני מתיישב מאחוריו ואלכס מתיישב מאחורי דור על האופנוע השני.
השמים כבר התחילו להאפיר אז, ויכולתי לראות את הירוק הפראי של העצים סביב הדרך. סבוך כל כך. יכול להסתיר הכל.
נרעדתי, והדקתי את ידי סביב דן אפילו שידעתי שאלכס יזהיר אותנו אם משהו יתקרב.
נאנחתי, השענתי את ראשי על גב הז'קט של דניאל, ועצמתי עניים.
כבר היה נמאס לי מכל זה אבל מחר אנחנו חוזרים הביתה, סוף סוף, חייכתי