אשכולית.

"אשכולית? אשכולית?" הזדעק אבי. "איך גנבת אשכולית?"
"איז'ו דה אזנו" {בן חמור}, אמר, מביט בי כאילו אני רצחתי את קנדי, כשהיה עוד בן אחת עשרה.
"איז'ו דה אזנו." אמר שוב, מתעלם מכך שקבע בזאת – שאם אני בן חמור, הוא חמור בעצמו ושאני גנב.
"מה קרה?" שאלה אימי. שנזעקה לשמע צעקותיו.
"הגברת, אומרת, שהוא גנב לה אשכולית."
"איך הוא גנב לה אשכולית?" התריסה אימי כנגדו. על הבן שלה, לא יגידו שגנב אשכולית, אף, אם רצח את קנדי.
"לא יודע. הגברת אומרת."
הגברת, שאת שמה איני זוכר, אבל אני זוכר אותה, הייתה אחת "הוותיקות" בכפר יהושוע, אליו, לכפר, נשלחו הורי ללמוד חקלאות.
המשימה החקלאית הראשונה שעשה אבי, הייתה להרים שקי תערובות במכון התערובות שבכפר. המשימה החקלאית הראשונה שניתנה לאמי, הייתה לעשות ספונג'ה בביתה של אותה גברת. זו גם הייתה המשימה החקלאית האחרונה של שניהם.
"מה אתה אומר שהיא אמרה? אני הולכת – עכשיו – לדבר איתה."
אמרה אימי, לאבי, מה שיש בכוונתה לעשות כדי להגן על הגור.
"אני תיכף אראה לה." לא היה ממנהגה להגיד – מאיפה משתין הדג, אבל, אני משער שזו הייתה כוונתה.
היא נטלה אותי בזרועותיה והחלה לצעוד בעוז לכיוונה של בית הוותיקה, דחפה את שער הכניסה לחצר. אבי, השתרך מאחור, מצטער שסיפר לה את שאמרה הגברת.

"את אמרת שהבן שלי, ניסימיקו, גנב לך אשכולית?"
הגברת, בראותה את רוח הקרב שאחזה באמי נסוגה לאחור.
"לא בדיוק… אמרתי, לבעל שלך… שנעלמה לנו אשכולית אחת!"
"את סופרת אותן אחת, אחת?"
הגברת נבוכה. "לא.. היא הייתה על השידה ונעלמה."
"מה זה שידה?" שאל אבי.
"זה ארון." הסבירה לו אימי, שבאה, מצוידת בעברית מעולה, משם, מבולגריה, בה למדה בבית ספר לנערות במחזור הראשון. מנמיכה בהסברה את העברית – שלה, כדי שאבי יבין. "זה ארון."
"ולמה את חושבת שהוא לקח את האשכולית?"
הגברת שתקה.
"את חושבת שהוא יכול להרים אשכולית?" אמרה אימי.
"השעון.." אמרה הוותיקה.
"את אומרת עוד פעם שהוא גנב את השעון?" הפעם, צועקת, מניפה יד מול פניה של הוותיקה.
הוותיקה נסוגה שוב. צועדת לאחור.
"על הבן שלי אף אחד, את שומעת? אף אחד לא יגיד שהוא גנב. מה את חושבת? שהוא אכל את השעון? בלע אותו? בטח איבדת אותו.. והכי קל, זה להאשים את התינוק {הייתי בן שלוש וחצי, לערך}, שלי. תתביישי לך!"
"השעון נעלם, בדיוק כשהוא היה כאן. ועכשיו.. הוסיפה שמן למדורה – נעלמה גם האשכולית"
אמי, ממעיטה, ביכולותיי כפי שנוכחה לדעת תוך שלוש שניות. היא שלחה יד, קטפה שתי אשכולית, הניחה אותן לפני ואמרה לי, "תרים."

הרמתי אותן ללא בעיות. את שתיהן. המתקפה של אימי נבלמה.
"טוב, זה לא חשוב. את חושבת שהוא היה יכול לפתוח אותה לקלף אותה?"
"אני לא יודעת, אבל את השעון הוא גנב, בלי לדעת מה עושים אתו."
זה החזיר את רוח הקרב למפרשיה של אימי.
"השעון בטח בתוך האשכולית, תמצאי את האשכולית, ותמצאי בה את השעון."
אבי פלט צחקוק, שנבלם לפני שהתפתח לכלל צחוק, לאור מבטה המקפיא של אימי.
"את לא תגידי על הבן שלי גנב. את שומעת? או, שתמצאי את האשכולית בכיסים שלו, או בבטן שלו. עד אז, אם אשמע עוד פעם שאת אומרת שניסימיקו גנב, אני הולכת לוועד." – איימה.
אבי, הבליט את החזה שלו וחשק שפתיים.
"תעשי, טוב, טוב, חיפוש בבית. תשאלי את הילדים שלך, את הבעל שלך, איפה השעון ואיפה האשכולית. את ניסימיקו, תעזבי. זה לא החינוך, שהוא מקבל בבית. לא כמו כאן!" הטיחה בה.
לאחר מכן המתינה עוד מספר שניות, פנתה לאחור, הרימה אותי, וצעדה בגאון אל מחוץ לחצר, מרימה בדרך את שתי האשכוליות ואומרת לוותיקה:
"את זה, אני- גונבת! טוב?"
הוותיקה העדיפה לספוג את הקנס.
בקושי אני זוכר את פרשת השעון. נדמה לי, שבחיפוש אחריו, הם חפרו את החצר כולה, מתוך הנחה, שאם שיחקתי בה, בזמן שאימי מנקה את הבית, הרי שקברתי בחצר את השעון. לא מצאו אותו.
"קוֹמוֹ סֵצַ'רְפֶּיַיה אֵל סוּ וִידַה, דֵה מוּאֶבו, קָדַה פּוֹנְטוֹ." {"איך הוא מקלקל את חייו מחדש כל פעם"}, רצה אבי לדעת. בלדינו.
אימא תקעה בו מבט והוא השתתק.
הלכנו משם.
אימא פוזלת לעברי.

©