הדמות

לרוב, כשהלך ברחוב, היה מתקשה לזהות אנשים שעמדו בפתחי החנויות. זה לא שהייתה לו בעיית ראיה או משהו. הוא חשב כך בהתחלה. ואז הלך לרופא העיניים, וזה שלל את הממצאים. אתה לא צריך משקפיים, אמר.
על כל פנים, עכשיו ממצמץ הוא ברחוב, מנסה לזהות, אם זה העומד בפתח החנות, שם, הוא אמתי או מזויף. מנסה לזהות איזו תזוזה, איזו תנועה. היה מתחיל מהרגלים, בודק אם הוא נע במקום, אחר כך היה עובר אל הידיים, אל כפות הידיים, האם הייתה תנועה כלשהי, ואז עלה מבטו לכיוון החזה, האם היו נשימות, האם פעם לב מתחת לחולצה. ולבסוף התרכז בפנים, בעיניים, ניסה ללכוד את מבטו של העומד שם, ניסה לראות מצמוץ של העין, שבירה של הקיפאון, עדות לכך שיש נשמה שם בפנים.

לפני שנים, ביסודי, היה נעזר בדמיון הזה כדי להימלט מהם, ובעיקר ממנו. היה ענק, עמד בראש חבורה של בריונים, שהתנכלה לו. קשה לדעת מה משך בו אותם, כמו אש. לא היה עוקצני, לא היה חד ומושחז, לא רב אתם. היה תלמיד שקט, שקדן, ובעיקר-שתקן. עיניו הזגוגיות נתלו במורה, או בחלון, בציפור בחוץ, ולא זזו. קפוא כפסל ישב, ולא זז.
אבל כל סוף יום הם היו מחכים לו, קבוע. המקום היחיד אליו הם לא מאחרים. והוא? הוא ישר ברח מהם, עם השמע הצלצול. היה רץ לאחת החנויות ברחוב הראשי שליד המוסד השנוא, ניסה להתחבא בפתח אחת החנויות בלי שיראו, בין הדמויות, הלובשות בגדים המוצעים למכירה בכל מיני תכונות שאז נראו לו מגוחכות. לעתים היה מתפלל, שעות, ללכתם, ולא נענה. חיפשו אותו בנרות. בכל החנויות ברחוב. עד שהתייאשו והלכו הביתה.
לאימא לא סיפר. מה היה לו לספר לאימא קשת יום שעלתה ממרוקו בשנות ה60, וידעה בקושי עברית. עבדה במתפרה, באה הביתה בערב. הוא בנה היחיד. אביו, סיפרה לו, מת בדרך הארוכה לארץ, בטביעה ההיסטורית של אנית "אגוז".
אז הוא היה הולך לחנות של ברגר, הזגג, בפינה. ובשעות שלא דיבר ברגר עם הבן, היה הזגג הנמוך עם המבטא מנסר ומלטש בכלים מיוחדים ומופלאים, זכוכיות. מכל המינים והגוונים, יהלומיות באיכותן. חלונות, שמשות. יותר מכל זכר הוא כילד את המכשיר המופלא שעבד ללא הרף ליצירת מראות, כבדות, גדולות, שאחר כך צירף להן ברגר מסגרת של פיתוחי זהב.
היום שסיים ברגר מראה, היה יום חגיגי יותר מכל שאר הימים. כשהיה מתבונן ברגר מרוצה בעבודתו, הוא, הקטן, היה מסתכל בתדהמה איך דמותו המופתעת נוצרת לה בתוך הזכוכית שהייתה שקופה. את תווי פניו, הגבות, העיניים, ברק האישונים.מחזה משובב נפש. אחר כך היה ברגר עוטף את המראה, שם אותה בעדינות בקופסא מרופדת לצד עשרות אחרות, ושם אותה מאחור, במחסן קטן. אחר כך היה מוציא לשניהם ארוחת צהריים, חמה ועשירה, תמיד היה מעט אך מכל טוב, והיה יושב ומדבר עם הילד הסקרן. שניהם היו עומדים ומתבוננים, דרך חלון הראווה העמוס במוצרים שקופים קטנים, על רחוב מלא באנשים, שאותם דימו לא פעם לאנשי זכוכית.

ועכשיו הלך ברגר, עברו שנים. את חנותו תפסה חנות בגדים, עוד אחת מאלה המתרבות תחת השמש. חנות כזו, לא מהאחת העשירות, הצבעוניות, מאלה הישנות, העמוסות בקונים עצבניים ובבדים.יום אחד חלף שוב על פני הרחוב המוכר, שהפך מרחוב מובחר לכזה שאבד מזוהרו. הוא כבר רצה לצאת, לא להיזכר בכול שוב, בהשפלה. בתודעתו כבר עבר את המקום. אבל אז נשמעה הקריאה "היי, בוא הנה".
עברו שנים. הוא לא האמין. עיניו, שהיו לרוב צוחקות, או כועסות, כשרדף אחריו, היו עתה עצובות. קומתו שחה. עתה הוא בעל חנות. מנהל עסק. הזמין אותו לשבת מאחור, יחד. רק הם. רצה לסרב תחילה, אבל כוחו לא עמד לו לומר לא.
הוא ישב בחוץ, מאחור, יחד איתו, על כסאות מתקפלים, יחד עם הזוהמה של אחורי השוק המתרוקן. "מעשן?" שאל. השיב בשלילה.
"אתה יודע, עברו הרבה שנים מאז שאנחנו רדפנו אחריך, אז. אף פעם לא שאלת את עצמך למה?". יש לך תשובה?, תהה. "לא. וגם אם הייתה לי, אני לא הולך לספר לך". שתיקה. ענן עשן עוטף אותו, וריח ריאותיו הנרקבות של בעל החנות, ריח עבש, חריף, הציף את נחיריו. "אבל עכשיו אני מבין למה בחרת בחניות בגדים, אז". הוסיף. "בין הפסלים האלה, גם אם היית רוצה, לא היו מבחינים בך. בין האמיתי לבין העיוור". אמר וצחק. שיניו הצהובות נחשפו. הוא השתעל בקול גדול, וחזר לשתוק. הוא לא מוציא מילה משך כל השיחה. יושב, שותק.
ולפתע קם, לחץ את ידו של בעל החנות, והלך. יצאו שניהם דרך החנות, נעמדו בקדמתה, לחצו ידיים, ונפרדו. ברגע האחרון, בקרן הרחוב, הביט לאחור. עיניו החומות, העצובות, של בעל החנות הקרח, הביטו אחריו, ולפתע, לא היה בטוח אם האיש ההוא אמיתי, או כמו הדמויות שהקיפו אותו, היה רק קליפה חלולה.