העיר הריקה

גם כשיש רעש ואורות, וגם כשכל האנשים בחוץ
אתה יכול להרגיש כאילו העיר ריקה
גם אם אתה תראה חנויות פתוחות ושלטים מוארים
אתה יכול להרגיש כאילו העיר ריקה.
כי כשאתה יושב לבד על ספסל, בפארק,
אתה יכול לשמוע שקט מוחלט.
אתה יכול לראות כלום מסביבך.
אתה מרגיש, כאילו, כאילו כלום לא קורה.
אבל אתה עדיין מרגיש שאיכשהו, משהו קורה.
אתה חושב על הכל, תוך כדי שאתה לא חושב על כלום.
אתה חושב על פעם אבל באותו הזמן גם על עכשיו
אתה מדמיין דברים, שלא היית מדמיין בשום סיטואציה אחרת.
אתה חושב על משפחה, חברים, והאנשים הסובבים אותך
וגם, לפעמים, על עצמך
נזכר באנשים שאהבת, נזכר ברגעים המאושרים שלך,
וגם ברגעים הנוראיים שלך.
אבל משום מה, אתה לא מרגיש משהו כלפי הרגעים האלו כשאתה חושב עליהם,
אתה פשוט חושב. מה קרה, מי היה, מה יקרה, ומה יכל לקרות.
לפעמים אתה רק רוצה שיהיה לך את הכח הזה,
הכח לשנות דברים, לשלוט בזמן, ולראות מה היה קורה אחרת.
ואתה לא יודע אם זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך, או הכי רע
אתה תוכל להציל אנשים, להציל רגעים, להציל אהבות, ולהציל את הנשמה שלך
אך גם תוכל להרוס הכל, ולשנות את מה שלא היה צריך להשתנות.
לפעמים אתה מפחד.
מפחד, מזה שדברים פשוט קורים. שרגעים עוברים.
בכל רגע, משו קרה, ואתה לא עשית כל כך הרבה דברים.
פעלת בדרך כלשהי, למרות שיכלת לפעול בהמון דרכים אחרות
וזה מפחיד אותך.
המחשבה הזו, שלא עשית משו, למרות שכן עשית.
המחשבה של מה היה קורה אם
המחשבה של האם קלקלת משהו טוב
או האם תיקנת משהו מקולקל
מבלי שתדע.
ואתה עדיין על הספסל הזה.
בשקט שלך.
ריק מהכל.
ומקווה שהעיר שלך תתמלא.