שמץ אנושיות
ושוב, רעש הפגזים מחריש את אוזניה הלאות של נור, שנדמה ולעולם לא יסתגלו. הן כמו ליבה החרד שעם הזמן איבד אמונתו בטיב האנוש. הרי איזהו האדם המסוגל ליטול חיי חפים ולנטוע יראה וכאב בקרבם? נור נהגה להאמין כי יש בכל אדם שמץ אנושיות וחמלה, ניצוץ של אהבה והבנה. אך הקמטים שעל פניה נחרצים עמוק יותר עם כל שריקה ברקיע וממוגגים אמונתה זו. התקפי החרדה של ילדה בן העשר הם כבר דבר שבשגרה, ונדמה שתחושת חוסר האונים השתלטה עליה בכל תחום בחייה.
זהו החודש התשיעי להריונה ונור תוהה לאיזה עולם עוברה נולד? מה יהיה הצליל הראשון שישמע? ויחד עם מועקה התגנבה לה המחשבה, האם יזכה להרגיש תשוקה או אהבה? כי הזכרון מתעתע בה והיא מזמן שכחה מהו הרגש ואת התחושה המלטפת שבשמחה.
הכאב החד פילח בטנה והיא לא יכלה למנוע זעקתה. למשמע אמו הכואבת בנה בן העשר איבד שפיותו, ומסביבה לא היה כל מקור לעזרה. שכן בעלה נהרג אז לפני שישה חודשים, כשפלשו חיילים עוינים וקטעו גיבורים מתנגדים. והיום היא לבדה, כורעת ללדת ונדמה כי רק הקושי מנתב את הדרך.
נור תשושה מביטה אל הילד, מסיטה שיערו ונושמת בשקט. היא מקווה שתצליח להעניק לו שלווה ושיגדל וילחם, ויגן על ביתה.
תגובות (4)
הדעה שלך משתקפת נהדר בקטע הזה. בתור פציפיסטית יכולתי להתחבר. קטע מעולה.
פציפיזם זה נחמד אבל אני לא מאמינה שזה יותר מדי ריאליסטי. כמו גם הקטע הזה. בשבילנו, עם כמה שזה נשמע אבסורדי, זו עדיין מלחמת קיום. ובשבילם..אני לא יודעת באמת. לתפיסה שלי אנשים הם "אנושיים" אם מחנכים אותם להיות כאלה. וגם אז דרושים המון מעצורים חברתיים כדי למנוע מהם לחרבן הכל. לעומת זאת, אנשים הם חומר די קל ונוח להסתה. כמו פלסטלינה. לא קשה לעוות, לסובב ולשנות לגמרי גם אותנו. אפילו אם נראה לנו שלא. תמיד גם חשבתי שאנשים הם אכזריים מטבעם, אחרי הכל. זה בטבע שלהם. זה בטבע שלנו. בכל מקרה זה כתוב נהדר ונהניתי לקרוא.
אני מתה על איך שאת משתמשת במילים, את יודעת?
לא באמת צריך להשתכנע בשום דבר ולמקוט עמדה כשקוראים, פשוט להרגיש. את יודעת להעביר, אז הרגשתי. בענק. תודה!
ממש יפה גם הכתיבה שלך מאוד מיוחדת לא כמו של השאר. אשמח שתביע את דעתך על הסיפורים האחרונים שהעלתי.