אי שם

היא נוסעת באאודי לבנה על 220 באמצע הלילה.
על כביש מהיר שאיטי יותר ממנה שמוביל אותה לשום מקום.
והרדיו קולט שיר מאיזו אנטנה לא מובנת, שיר שהיא בטוח מכירה מאיזשהו מקום, אבל אין לה שמץ של מושג מאיפה.
ואין כאן אפילו נוף להסתכל עליו, רק מסך שחור ארוך, ומדיי פעם גם איזו מכונית אבודה עם אורות גבוהים שמסנוורת אותה, ולא בטוחה בדיוק כמוה לאן תגיע כשהשחר יפציע.
ומה זה משנה לאן, זה לא שאכפת לה, כי עם דרך כמו זאת, ושירים כאלו שמשמיעים ברדיו בשתיים בלילה, זה מרגיש אפילו קצת בסדר להיות אבודה.
ורק הבוקר יאמר אם תישאר אבודה לנצח, או שתחזור ואפילו תמצא אהבה.