זמן איכות משפחתי

המשפחה המורחבת שלי הייתה ביקורתית, ביקורתית מדי, הדודים והדודות לא שמרו לעצמם את חוות הדעת הנוקשות לגבינו, הם אמרו הכל בקול, מולנו, כמעט כאילו לא שמענו. המילים היו מיועדות לאמא שלי, היא גידלה אותנו לבדה ולקבל ביקורת על איך הילדים שלה יצאו לא כל כך חיזק את הביטחון העצמי שלה.
"היא ממש רזה… כמה היא כבר שוקלת עכשיו? היא בכלל אוכלת משהו בבית?" אני הייתי הראשונה, כמובן. הם אהבו לדון במשקל שלי, כשסיימו עם זה הם עברו לאיפור המרדני, לצמחונות ואז לשיער הצבוע שלי. אבל הכל נסגר בטוב טעם, בטח, כי בסה"כ ממוצע הציונים שלי היה מכובד ועמד בציפיות.
השנייה הייתה אחותי, הם התחילו לדבר גם על המשקל שלה, רק שהפעם מהכיוון ההפוך. היא שקלה יותר ממני, נכון, מעט עגלגלה בפינות עם קימורים שייחלתי להם, גבוהה יותר ממני וכמו שהם אמרו, נשית יותר ממני. כן כי ככה זה היום, יש לה יותר ציצי ממני אז היא יותר אישה, המחשבה הצחיקה אותי מעט מכיוון שראיתי באחותי את כל מה שאחות גדולה תראה באחותה הקטנה – ילדה שמתחננת להשאיל את הנעליים שלי ומבקשת עזרה בשיעורי הבית.
היא שמעה אותם, כמו שאני שמעתי, פחדתי שהיא תאמץ את הדעות שלהם, תנסה להשתנות בשבילם. אחותי הייתה יפהפייה אמיתית, לא מעט בנים הסכימו איתי, המחשבה שהם רוצים שהיא תשתנה הרתיחה אותי. ידעתי בכל מקרה שהם לא מסוגלים להיות מרוצים, ברגע ששינית דבר אחד ברשימה שלהם הם מיד עברו לאחר. אני צופה בדמעות בעיניה של אחותי, היא ממצמצת כדי לסלק אותן, אבל הן שם, אני נשבעת בליבי שאני לא אבוא לארוחות האלו יותר, אני נשבעת שאני אחבק את אחותי כל כך חזק שהיא בכלל תישכח מהמשפחה המטופשת הזו, אני נשבעת שיום אחד אתנתק מהם ולא אראה אותם יותר לעולם.
אבל בסופה של הארוחה אחד מן הדודים שלי קם, הוא שיכור, הוא גם לא מחבב את המשפחה הזו, הוא הלך כל כך רחוק מהעיר בה גרנו לקיבוץ בצפון והתקשר פעם בחצי שנה לבדוק אם כולם חיים.
"אין כמו משפחה." הוא מכריז ומחייך מעט, הם מחייכים חזרה, לא מבינים שהוא רק צחק.