העמדת פנים

ישבתי בחדר כי לא היה לי לאן לברוח,גירשו אותי מכל מקום בכוח.
והוא ישב איתה שם ואני שמעתי את הצחוק המתגלגל מהסלון וניסיתי בכל הכוח ללכת כבר לישון,אבל לא יכולתי הקולות הידהדו שוב ושוב באוזניי.
נכנסתי לשם והם אמרו :\"לכי,את מפריעה\"
יצאתי אל הסלון והם אמרו \"שקט, את מרעישה\".
ואני בכל כוחי ניסיתי לשמור על הדמעות מלצאת אבל איך כשסגרתי את הדלת הם התחילו לצאת.
הם תמיד אמרו לי:\"עכשיו הוא כבר בן משפחה\", אבל כשאני אומרת משהו הם אומרים \"זה לא מתאים הוא נמצא\",נמאס לי מהעמדת פנים שהכל אצלנו בסדר כי איך שהדלת נסגרת סערה פתאום מתפרצת.
אני לא רוצה שהמצב יהיה כמו איך שהוא עכשיו ואני גם לא רוצה לחזור לאיך שהיה לפני כי שני המצבים היו גרועים, ואני נשארתי אותה הילדה רק איתם אני הייתי פחות. פחות שמחה פחות חייכנית, יושבת בצד ושותקת,הם במילא לא התייחסו ודיברו על דברים שאני לא מבינה ואני בטיפשותי נשארתי לצידם כמו אגרטל מהמאה שעברה.
מעצבן אותי שאני מרגישה פתאום לא שייכת, שזאת בכלל לא המשפחה שלי, מאז שהם התחתנו הכל ניהיה שונה אפילו המשפחה עצמה,הכל משתנה אל נגד עיני.
אני אפילו לא מצליחה לתאר את ההרגשה,איך זה להקשיב לצחוקם בשקט בעוד שאת בחדר, ואת מרגישה שהם בכלל לא מרגישים שאת חסרה