תפסיק לבכות

"תפסיק לבכות." אני אומרת לאחי הקטן בכעס, ומביטה בפניו שמקבלות גוון אדמדם. "די, מספיק כבר! אתה בוכה מכל דבר." אני מתלוננת ומסיטה ממנו מבט, נושכת את השפתיים ונושמת נשימה עמוקה לפני שמביטה בו שנית. הוא לא עונה לי, ופניו שתמיד נאות נראו מצחיקות כאשר בכה, ועיניי הדבש הזהוב שלו הפכו לכהות יותר בזמן שבכה.
"כאלו שאת לא." הוא אומר ומנגב את אפו בשרוול, אפי מתעוות לשנייה בגלל שניגב את אפו בשרוול אבל תשובתו רק גרמה לי לגלגל את עיניי. אני תופסת בכתפו לפניי שמנגב את אפו שנית.
"לא אני לא." אני אומרת את האמת ומושכת בכתפיי. עכשיו הוא רק מתייפח קלות ועיניו הגדולות ננעצות בי, וזה מאוד הטריד אותי ולכן ליטפתי את שיערו הקצוץ והנעים למגע.
"בוא." אני אומרת ועולה על האבן הגדולה שהייתה חלק מן הדרך לגבעה. אבל הוא עמד בעקשנות. "את לא מביעה שום רגשות בכלל. את קורבן יותר ממני אפילו, מסתירה את זה. אני יודע שגם את בוכה בפנים." הוא אומר את זה עם תקווה מסוימת, כלא בטוח שיש לי רגשות גם בפנים. "את כאלו חושבת שאף אחד לא אוהב אותך. אבל דוחה אהבה. מטומטמת."
אני מגלגלת עיניים ומושיטה לו יד. הוא מושיט לי בלית ברירה את ידו ואני מושכת אותו עד שהוא נעמד יחד איתי על האבן. אני מתחילה ללכת, מרפה את ידי. אך הוא אוחז בה בכוח.
אני נעצרת, דילמה קשה ומהירה עברה עלי באותן שניות. העם אני אעזוב את ידו או לא?
הרי יש בכך מעל ומעבר למה שזה נראה מהצד, לאחר דקה בה עמדתי קפואה במקומי נאחזתי בידו בחוזקה רבה יותר.