תגיד "אני"

כל מי שמרגיש עייף, מותש, שפוך, כתוש וכדומה, שיגיד "אני".
כל מי שמרגיש מבולבל, נבוך, חושש, סגור, שיגיד "אני".
כל מי שמרגיש נלעג, מושפל, מבוזה, נבגד, פגוע או נעלב, שיגיד "אני".
וכל מי שמרגיש מופקר, נטוש, בודד או ריקני, שיגיד "אני".
אם איי פעם הרגשת ששיקרו לך, שרימו אותך, שמנעו ממך את האמת, כדאי שתגיד "אני".
אם קרה שהרגשת לא יפה מספיק, לא חכם מספיק, לא רזה מספיק, לא טוב מספיק, כדאי שתגיד "אני".
אם הרגשת מתישהו לא מובן, לא מוכל, לא ברור או כלוא בפנים, כדאי שתגיד "אני".
ואם הרגשת בשלב זה או אחר בחייך לא נראה, לא נשמע, קטן מידי, חלש מידי, כדאי שתגיד "אני" ומהר.

כדאי שתגיד "אני". כאן ועכשיו, לפני אנשים או לבד, בתור התחלה. דבר בקול רם, בפה גדול, בגאווה, אנחנו בני ובנות אנוש וזה מותר, זה לא פסול. זה מותר, זה לגיטימי, זה בסדר וזה נכון, וזה מותר וזה מותר וזה מותר לך, כי זו זכותנו מתוקף היותנו בני אדם בכוכב הלכת ארץ, כי זה שלנו מתוקף תפקידנו כבני אנוש, כבריאה יפהפייה ומחוכמת, כי אף אחד או אחת לא יקחו ממך את הזכות לצעוק להם "אני!" בפרצוף ולהפגין קצת רגשות גולמיים שלא לוטשו הפעם לשם שינוי, להפגין קצת כבוד עצמי ולתת לראש מנוחה מכל אותן שטויות מחושבות ששקדתם עליהן יחד שעות לפני שתכננתם לאלץ את הפה להגיד, אותן שטויות שיירצו חברה שיפוטית הקבורה בהררי סטריאוטיפים והבחנות וגבולות ומוסר מהול בצביעות, או צביעות מהולה במוסר, כבר לא ברור מה יש פה יותר להציע מהשניים.
להגיד "אני" משמע לצאת השמנה, המכוערת, הכאפות, הקוקסינל, האובדנית, המתבודד, העני, השונה. להגיד "אני" זה לא לעמוד בדרישות, זה להפגין חולשה שלא הולמת יצורים שכמונו, להגיד "אני" זה סיכון של הכל או כלום, זה או לזכות ברחמייהם ואהדתם או להיזרק לרחובות, או לככב על המסכים העצומים והשטוחים להחריד או לקבל טבילת ראש באסלה בשירותים בבית הספר. להגיד "אני" זה סיכון, בקיצור ולעניין.

אבל פאק איט, לא יהיה נחמד לצעוק להם "אני"? להוריד את המסכות ולחתוך את זיוני השכל שנמכרים פה ללא שום השגחה מבוקרת, במה שנדמה לי כמו שוק שחור לשקרים והונאות? לא מתחשק לכם להיות כנים, להיפתח, לא לשים זין מידי פעם על ה"ומה אם..?". שמנה זו לא קללה, גם לא לסבית, גם גברים בוכים וגם נשים מאוננות ויש כזה דבר "טרנסג'נדר", הערכה עצמית נמוכה לא תעלה מעצמה אם תמשיכו לקרוא לו אפס, בן אדם הוא לא שק חבטות, להיעלב ולא לרצות משהו זה בסדר ולא מהווה עילה לחרם והגורם היחיד בבסיס שמפריד בין נער עשיר לעני הוא כמות המזומנים שמופקדת בבנק של הוריהם, ותו לא.
ולמען השם, מה כבר ביקשנו? הבנה, קבלה, הכלה? יישום של כל אותן הצהרות חוזרות ונשנות להטמעת שוויון ואחווה וכבוד בחברה הזאת, ומורה אחת פשוטה שיודעת להחזיק כיתה נטולת תלמידים בעלי מוחות שמורעלים במוסכמות חברתיות פרימיטיביות?

אם אתה רוצה להיות אמיתי בלי לדפוק חשבון,
בבקשה, תגיד "אני". אתה לא לבד.