אני רוצה "יפה"

"סמים זה חרא ושתייה זה לא טוב" ככה ההורים אמרו לי, הייתי בת 11 לכל היותר, מה אז ידעתי?! אפילו לעשות סקס לא ידעתי. אני לא מדברת בכלל על מה זה חשיש, אקסטזי, קוקאין, ילדה קטנה שכזאת לא תבין..
הם דיברו איתי בכותרות, מה זה שחיטות ומהן זונות, מהו פשע ומהו עוני, הם ניסו להסביר לי שלא כל הילדים חיים כמוני, שלא לכולם יש קורת גג, שלא לכולם יש אוכל בחג. אבל בואו נודה באמת, מה אז הבנתי? איך לרקוד שני צעדים בבלט ולהיות שאנטי בנטי? לקחת את הזמן לעצמי עוד לפני שגיליתי מיהי אני.
השנים עוברות, העולם נשאר ואני מתבגרת, כן.. נהייתי מישהי אחרת. עם ג'ויינט ביד אחת וגרגוס בשנייה, נרקומנית למופת, ממש נפלאה.
"סמים זה חרא, שתייה זה לא טוב" כן. ילדה עם שמלה מתנפנפת ליד ההורים אבל מה אני כשהם לא קרוב? אני בלתי מרוסנת, חסרת שליטה עד שכל גבר מנסה לגרור אותי למיטה ואז אני מתעלפת ומקיאה, מניסיון, לא מחזה מרהיב ששווה במה.
ובכל פעם שאני מתעוררת, אני מכריזה ואומרת, שלא שוב, לא אחזור אל אותו המכאוב, לא אתן שיצודו אותי כמו איזה דוב בשנתו, אני כל כך מבויישת שהלוואי שלא הייתי פה. אני משאירה חותם שיותר דומה לאות קין ומרחיקה את עצמי מאותו איזור לבינתיים, רק לחודש- חודשיים שתירגע הפאדיחה וכשאחזור הם יגידו "ניחא" ונגמור עם העניין כולם יתנהגו כאילו שמעולם לא הייתי כאן. זה לא רק מבחוץ זה מבפנים, הריק אוכל אותי ובקיבה זה לא נעים, אולי חסר לי אלכוהול, אולי אספרסו וגויינט, איפה הילדה הזאת שכל כך התאמצה לעשות את הפויינט, המושלם, והייתה "ההכי טובה מכאן" ככה אבא אמר לי, אבל כשהוא ישן, שוב אתגנב מיחוץ לבית ואוכל איזה… טריפ, אאמין שכולם יגידו לי "יואו איה איזה יפה רזית" שיגישו את המילה "יפה", "יפה" שיגידו עלי שאני "יפה" ולא "'זונה" כן. אני יודעת שזה לא חרוז אבל הדגש היא על המילה. שאני כה חפצה שבאוזני תישמע, לא רוצה "כוסית" וגם לא "שווה" אני רוצה "יפה".
לפעמים אני חושבת על לחזור אחורה ואז אני אומרת לעצמי שכבר מאוחר מידי לזה, אני אכולת מוות ואינוסים עד שאין דרך בה אראה, ואין דרך בה אפנה, הכל חסום, הטוב פג ואין כבר שום דבר קסום, אני לא ההורים שלי, אני בן אדם עלום שרוצה שיתנו בו הכרה, גם אם זה זין בהשחלה או נשיקה רטובה שכמוון היא סתמית, אבל גם היא מחווה! הרגש שבי כבה, המחשבות לא פה כי אם היו כנראה שהייתי גוויה.
מי בא היום למסיבה?