ניצוצות- כמעט נורמלי (10)

באופן מוזר, החיים המשיכו כמסלולם. השיעורים התחדשו, אנשים המשיכו לקיים שיחות חולין וחברויות ולברוח מהחדר בלילו. זוגות התאחדו ונפרדו, אנשים הלכו הביתה לסופי שבוע, חזרו, ישבו בשיעורים, ביצעו מטלות והלכו להדרכות קבוצתיות. העולם ריפא את עצמו ותיקן את שבריה של המלחמה.
מרוב מאמץ לא לפנות לעצמו זמן פנוי למחשבות, ניסה למלא כל רגע פנוי בעבודה. כך קרה שבחלוף שבועות ספורים מצא עצמו, לראשונה בחייו- מצטיין בפיזיקה. וכאילו לא די בזה, הוא גילה שבניגוד לרצונו הוא מוצא נחמה מסוימת בהגיונם הסכמתי של הנוסחאות והמספרים. לפתע מתחילים לפנות אליו אנשים אחרים בכיתה בבקשות לעזרה בתרגילים ובפתרונות. הוא מציע לפתור עבורם את שיעורי הבית שלהם (בתשלום כמובן, כי אם היה מכחול טוב באמת במשהו היה זה בחישוב רווח תועלת, והייתה תועלת מועטה בהשקעת זמן בעזרה לזרים שהוא לא מחבב במיוחד. כך הוא מרוויח חפיסות סיגריות, ספרים ופטורים מהמטלות המייגעות ביותר, ומפנה לעצמו אחרי צהריים רבים, שבמקום להיות מוקדשים לקריאה כפי שתכנן מנוצלים לטובת מתן שיעורים נוספים. עד לנקודה בה הוא מבין שכמעט ולא נותר לו זמן להנות מרווחיו ), הצעה שמספקת את רובם, אולם אחרים ביקשו ממנו להסביר להם.
הוא מוצא עצמו יושב במרכז כר הדשא המרכזי, צופה באנשים אחרים משחקים כדורגל או מטפלים בגינה ומסביר דברים שנראים לו פשוטים ומובנים מאליהם מול חבורת ילדים פעורי עיניים שנראים כמסרבים לעבד את החומר במוחם. הוא מנסה להסביר חישובית, הגיונית או בתנועות ידיים, אך נראה שהמידע שנראה לו כה קל ופשוט מתברר כבלתי אפשרי עבור אחרים. זה גורם לו תסכול אך בסתר ליבו הוא שואב גם הנאה מסויימת מהמחשבה המאפיינת בדרך כלל ילדים חכמים בגילו, שעצם שליטתו בחומר הופכת אותו למוכשר יותר, מוצלח יותר ובעל עתיד מובטח יותר מחבריו.
באחת ההפסקות ניגשת אליו בחורה שחורת שיער, מישהי שלא הכיר אך שמע לא מעט התלחשויות בשעת לילה על מאוחרת על קימוריה והדרכים בה בחרה להבליטן. היא מציעה לו, בלי להתבייש או להתבלבל, זמן התמזמזות מאחורי הלול בתמורה לעזרה בשיעורים. הוא מהסס, היא לא הטיפוס שלו, בטח שאין להם על מה לדבר, אבל הבחורה הייתה לאגדה בפנימייה, והוא התחיל להרגיש את עצמו משתעמם ומתנוון, שכללה בעיקר מטלות מייגעות ושיחות סתמיות, והייתה בכך דרך לשבור את השגרה.
לא לוקח זמן רב עד שהוא לומד שהיא אינה אחת הבחורות המבריקות שפגש בחייו, וככל שעזרתו מתפשטת לתחומים רבים מלבד הפיזיקה משתלט הזמן שהם מבלים יחד על רוב זמנו הפנוי ותפשט לשיעורים משמימים (בהם נהג ממילא לצייר או לנמנם). שבועות חולפים והוא קולט שהוא לא יודע עליה דבר- על משפחתה או חבריה או איך התגלגלה אל הפנימיה, אבל הוא מכיר כמעט כל חלקה בגופה.
***
חדרו הפך למקדש בו הזמן עצר מלכת, בעוד שהוריה חוששים אפילו להציץ מבעד לפתח הדלת, נותנים לחדר להשאר כמו שהוא ולהעלות אבק, היא בילתה בו שעות רבות, מסתכלת בספרים או בתמונות או בתשחץ החצי גמור על השולחן, מנגנת בגיטרה שנשענת על הקיר. כשהיא בחדר ההוא היא יכולה להעמיד פנים שהוא רק נסע, ועוד כמה ימים יחזור ויצעק עליה ששיחקה לו בדברים שוב. בחדר הזה המשיכה לעשות את שיעורי הבית שלה או להקשיב למוזיקה שהיא כבר לא יודעת לומר אם היא שלו או שלה.
בחדר ההוא היא גם מצאה ספר טיולים עב כרס, עם הערות בכתב יד, סימונים במפות והערות בדפים מסויימים. הספר היה מלא בחלומות של מישהו אחר על מקומות שצריך לגלות ו"לכבוש", רעיונות לטיול בסוף הצבא שכבר לא יגמר לעולם. את הספר הזה על הערותיו וסימוניו היא סוחבת עכשיו בתיק הגב שלה, ומסמנת מתוך הרשימה את הדברים שהכי רצה לעשות.
היא מעולם לא חלמה לכבוש פסגות רחוקות או לגלות תרבויות חדשות, אבל היא לא חווה זאת בשביל עצמה- כל עוד היא ממשיכה לחיות את חלומותיו שלו, משהו בו נשאר חי בתוכה.
אז היא מטפסת ללא חמצן על פסגות גבוהות מדי, מכינה קפה- כמו שהוא אוהב, מצטלמת בפסגה, נוסעת לבדה לטיול באופנוע בין גבעות מוריקות לחופים, משתתפת במסיבת ירח מלא, שותה כל הלילה, משתזפת עד שעורה משנה את גווניו הטבעיים. היא מוצאת את עצמה על שפתו של גשר גבוה מעל נהר, קשורה לחבל מתוח רגע לפני הקפיצה לתהום. היא מגלה פתאום שאין בה פחד, ליבה לא פועם בחוזקה, היא לא מדמיינת מה יקרה אם יקרע החבל.
האם אין היא מפחדת משום שזו אינה חוויה שהיא עצמה חווה, אלא של נפש מרוחקת מעולם אחר, או שמא משום שהיא ריקה כל כך עד שכבר איבדה כל תחושה?
***
במסגרת פעילות גיבוש קבוצתית הם נשלחים לרוץ באופן מטופש במסדרונות ובגינות, לצלם תמונות של עצמם מבצעים פירמידה אנושית או כותבים באבנים או מצטלמים בתנוחות טיפשיות. לאחר שלוש תמונות, לוקח לעצמו מכחול הפסקת סיגריה ארוכה מאחורי שדרת האורנים (שנשתלו שם מטעמים לא ברור, שכן באופן ברור מאוד אינם משתלבים בנוף). הוא מקשיב לצעדים הרחוקים ומקווה שאיש לא יגיע לפקח עליו, ובנתיים מתמכר לשקט שמהווה הפסקה מבורכת בפעילות המעיקה.
ברגר ומיץ' מגיחים מאחורי אחד השיחים מתנשפים "חושב שהם שמו לב?" שואל ברגר בנשימה מהירה, שניהם צוחקים ומתיישבים "אה, היי" קורא ברגר כשהוא מזהה אותו "לקחנו את הבגדים שכולם הורידו בשביל השרשרת הטיפשית הזאת ותלינו אותם בין העצים. יקח זמן עד שהקבוצה הזאת תמשיך בפעילות" "הקבוצה שלכם?" "לא, לא השתתפנו, נתקענו בגינה עד מאוחר אז הצלחנו להתחמק מזה. מה איתך?" הוא שואל, מכחול מסמן בסיגריה באוויר. "חוזר לשם?" "לא נראה לי שהם מרגישים בחסרוני".
הוא מתיישב על אחת האבנים, מציע לשניהם סיגריה וכשהם מסרבים מצית לעצמו אחת נוספת. "לא רואים אותך בכלל לאחרונה" אומר ברגר, הוא מתחיל להרגיש באווירה המעיקה וכדרכו, מנסה לפזרה "כן, אני, אתה יודע…" "כן, לימי, אני יודע. תפסת כוסית" "לימור הרוש? היא לא קצת סתומה?" מיץ' מרים את מבטו בזעזוע "אחי, באמת לא ידעת את זה עד עכשיו? מה, היית על מאדים?" טופח ברגר על כתפו "כן, טוב, לא יכול להגיד שאני איתה בשביל השיחות".
"שתוק שניה, נראה לי שהיא באה" ובאמת התחילו להשמע קולותיהן המצחקקים של חבורת בנות מתקרבות בלחשושים אל חורשת עצי האורן, הוא התחיל להתחרט פתאום שאמר לה היכן יהיה והציע לה להצטרף, אבל היה מאוחר מדי לחזור בו. "היי" צועקת אחת מהן, יש לה פסים ורודים בשיער וגשר בשיניים ומכחול לא יודע להסביר למה הוא לא מחבב אותה, אבל כל רגע בחברתה מורט את עצביו. "אני חושב שאנחנו אמורים לנסות להיות בשקט" מחייך אליה מיץ', בתשובה סבלנית מהסוג שמכחול לא מסוגל לה. "אהה, וואי סליחה" היא אומרת בעוצמת קול זהה. לימי מתיישבת בחיקו של מכחול והוא מרגיש את האבן שעליה התיישב חודרת לירכיו, אבל הוא לא אומר מילה.
"רק ליווינו אותה, לא ידענו שכולכם תהיו פה" אומרת החברה השלישית כששתיהן מתיישבות לצידם של הבנים, והוא שואל את עצמו מאיפה מגיעה הנטייה הזאת של בנות לא ללכת לבד לאף מקום.ברגר ומיץ' מחליפים מבטים נבוכים "האמת שהתכוונו ללכת ולהשאיר אותם לבד" ברגר מעיר, אך נראה שהמסר לא מועבר והבנות רק מצחקקות עוד ומפצירות בהם להשאר. מכחול ממלמל הסכמה חיוורת, מקלל בליבו את המצב אליו נקלע.
עוברות עליהם שניות ארוכות של שתיקה כבדה ומעיקה, עד שבעלת השיער הוורוד מדברת שוב בקולה הרם "אז, אתה ההומו, נכון?" מכחול נרתע, אך שאלתה מכוונת אל מיץ', שמבטו היה נעוץ עד לאותו רגע למקום לא ספציפי בחלל, אך כזה שהיה קרוב מאוד לידו של מכחול על ירכה של לימי. "ממ כן, אני מניח שכן" מבטו חוזר אליי במהירות ולחייו מאדימות, מכחול מתכווץ. "זה ממש מגניב" אומרת הבחורה השנייה, מעין צל חיוור של הבחורה בוורוד שספק בעיני מכחול אם תצליח לנהל שיחה מקורית בכוחות עצמה, מיץ' ממלמל משהו ופניו מאדימות אף יותר, ברגר מנסה להעביר נושא אך נקטע בקולניות "שקט רגע, זה ממש מעניין" מכחול שואל את עצמו אם מישהו יוכל אי פעם לעצבן אותו באותה המידה כמו אותה הבחורה. "ורגע, אתה בטוח? כאילו, היית עם בחורה פעם?" חמישה מבטים מופנים אליו בעל כורחם, וגם מי שרוצה לנווט עצמו רחוק ככל האפשר מהשיחה הזאת מוצא את עצמו מתעניין בתשובה. "לא, אף פעם לא הייתי עם בחורה." "אז איך אתה יודע שאתה לא נמשך לבחורות בכלל?" שואלת השניה, הן כאילו מהדהדות ומשלימות זו את זו. "היית פעם עם בחורה? איך את יודעת שאת לא נמשכת לנשים?" הוא שואל בסבלנות "זה לא אותו הדבר, כשאת בת להמשך לגברים זה נורמלי" היא מכריזה. אם מיץ' כועס על התשובה, הוא לא מראה זאת, אותו חיוך נבוך עדיין מרוח על פניו.
"אז רגע, איך גילית שאתה אוהב בנים?". למה שתענה ברצינות על שאלה כזאת? מכחול שואל את עצמו, אך מהופנט במידה מסויימת מתשובתו המפורטת של מיץ'. הוא מספר על איך כשכל חבריו בחטיבת הביניים דיברו על דוגמניות ושחקניות הוא חשב על שחקני כדורגל, איך היה מהופנט מחיוכו של המורה הצעיר שהיה להם לספרות. הוא סיפר איך התנכר וכעס על תחושותיו וניסה להשתיקן, ולאחר מכן ניסה למצוא תשובות באינטרנט, עד שהתגלגל לצ'אט של נוער גאה, שם פגש בחור מעט מבוגר יותר שגרם לו להבין שהוא נורמלי ובסדר. איך לאחר שבועות ספורים של קשר מבוייש וראשוני אותו בחור עזב אותו בהתנצולת ותוך הסבר שהוא נהדר, הוא פשוט לא בנוי לקשר עם מישהו שכל כך לא מכיר את עצמו עדיין.
"רגע, והיית עם בנים אחרים מאז?" ראשה מונח על ידה והיא שואלת בטון חקרני "די, תרגעי" מכחול משתיק אותה בקוצר רוח, בתוכו שני קולות מתווכחים האם הוא בכלל רוצה לשמוע את התשובה. שלושת הבנות מסתכלות עליו בזעזוע, הוא מוריד את ידו מירכה ומסמן לה בעדינות שתקום ממנו. "צלבתן אותו, מה הוא חיה בקרקס?" "מה הבעיות שלך? כולה שאלנו" אומרת לימי בתוכחה. שלושתן קמות ועוזבות אותם לבד בחורשה.
"טוב, אני אצטרך לשלם על זה אחר כך" מכחול מחייך, אך הוא מרגיש בעיקר הקלה עכשיו כשהן אינן. "תודה" מיץ' ממלמל ומחייך אליו, מכחול מחייך חזרה. הוא חושב שזו הפעם הראשונה שיצרו קשר עין מאז הריב ההוא, אבל הוא לא רוצה להתאמץ מדי להזכר. "למה ענית להן על כל זה?" הוא שואל אותו "לא יודע, אני מרגיש לפעמים כאילו אני צריך להסביר את עצמי, להראות שזה משהו אמיתי ולא שאני עושה למישהו דווקא" "למה שתעשה למישהו דווקא?" ברגר שואל בשקט, המבוכה ששוררת ביניהם מעידה שאף אחד מהם לא יודע איך לנהל את השיחה הזאת, אבל היא מתנהלת. "סתם, איך שאנשים מתייחסים לפעמים" מה שקורע את ליבו של מכחול הוא לא העצב בקולו, אלא דווקא ההשלמה- הוא השלים עם זה שיתייחסו אליו כשונה וחריג, הוא מרגיש שזה המצב הנורמלי. הוא רוצה לקום ולחבק אותו או לפחות להושיט לו יד, אך הוא קפוא במקומו. "אני מצטער" במקום מגע, הוא מנסה לשלוח את תחושותיו הכנות ביותר דרך עיניו.
*****
בין טרסות האורז הירוקות, החופים שטופי השמש והמסיבות חסרות הרסן וניחוחות המאכלים המקומיים, המקומות אותם אהבה עיפרון יותר מכל היו חנויות הספרים. סדרת חללים אפלים וגבוהי תקרות, קירותיהם עמוסי קלאסיקות מונחים ללא סדר. בכל ביקור בחנות ספרים היא מכרה ספר אחד וקנתה שניים, תיקה התמלא עד אפס מקום בגונתן סוויפט, אלכסנדר דיומא, גורג אורוול, וירגיניה וולף ומיכאל בולגקוב. היא חזרה לספרים של ילדותה או גילתה אוצרות עליהם לא שמעה מימיה.
גופה היה אולי בבקתת עץ על גדות נהר אך נפשה שוטטה בערבותיהם של גונגלים עבותים או בסמטאותיה של צרפת של ימי הביניים. כך, בזכות נגיעות קטנות בחלומותיהם של אחרים, החלה נפשה שלה בהחלמה. היא עוברת מרחוב צר ומלוכלך, מלא כלי רכב פולטי מזהמים, דוכני אוכל, מרצפות בולטות וצעקות, אל חלל קריר ונקי מלא בריחם המיוחד של ספרים ישנים. היא משוטטות ברחובות הערים האקזוטיות ימים ארוכים בלי להחליף מילה עם אף אחד אחר במשך שעות או ימים, לפעמים אפילו שבועות, מתנחמת רק בחברתם של גיבוריה הספרותיים. כל עיר מיוחדת באופן בו היא נותנת לה לטעום את ספריה באופן אחר- על גדות נהר, בשוק, במרכז קניות או על הר בסיומו של מסע רגלי, והחוויה שסביבה מתערבבת בזו שבספר. יש שיאמרו שהיה זה בזבוז של כרטיס טיסה או כסף או הזדמנות, היא לא מחבבת אנשים כאלה.