די לכיבוס

מי שאמר לי שהעולם שטוח שימות. נסעתי עד שמאלה עד סוף העולם ולא קרסתי אל תוך תהום. והם הבטיחו, הבטיחו לי! שאם אסע עד סוף העולם, כל הדרך שמאלה-ישר נופלים. ומה היה שם?שמאלנים, רוצחים, אנסים נקרופילים. כמעט רצחו אותי ואנסו את גופתי. מה זו אשמתי שאני מידה לארג' במכנסיים, בחגורה, בחולצה. גם בשרוכים אני מידה לארג'. כזה אני אתם יודעים, לארג'. בן אדם שתורם לכולם. גם להומלסים משוגעים שקונים עם הכסף נובלס, גם לילדים שאמא שלהם הבטיחה להם עוף לשבת. אם הייתי מידה סמול היה אחרת. אולי לא היו משקרים לי שהעולם שטוח. שנוסטרדמוס טעה, עוד לפני גלילאו. אולי היו אומרים לי את האמת לפני שחציתי את כל העולם וחזרתי לאותה נקודה, לפתח תקווה. אומרים שהעיר הזאת היא תהום בפני עצמה ושאין לי בכלל זכות להתלונן. נולדת כאן, תמות כאן. לא תקבל בור אינסופי חוץ מתהום הנשייה. ואני התחלתי לבכות ולצרוח ולרוץ במעעגלים, כמעט היה לי התקף לב כששמעתי שהם באו עם עגבניות כדי לזרוק עלי. רצתי שנה במעגלים, ברחוב המרכזי. חשבו שזאת הצגת רחוב, זרקו עלי שתי מטבעות של עשר אגורות. מה היה לי, עשרים אגורות, לא חיים ולא נעליים. הן נשחקו מרוב ריצה. וגם בור לא היה. גם בורא אין. מה רציתי? ליפול קצת. רק לצורך עליה. תמיד אומרים לי שהחיים יפים ושעשיתי כבר שינוי של שלוש מאות שישים מעלות, שאני צריך להמשיך ככה. אבל תמיד חזרתי לאותה נקודה. כמה הייתי רוצה איזו בחורה לגלות איתה ארצות, לקרוס איתה אחת בזרועות השני. ליפול יחד מצוק, לדמיין שהגיע סוף העולם. לאכול ביחד פיטריות הזיה ולדמיין שאנחנו דולפין, או קלמנטינה. או בננה. לא זוכר. לא משנה לי האמת, כלום לא משנה. כשהגעתי לנקודת ההתחלה התחלתי להבין מה זה אומר. מה זה התחלה ומה זה סוף. מאז ירדתי גם כמה מידות במכנסיים, בגרביים. בחגורה ובחולצה. אני מידה סמול. קניתי חולצה של אדידס, כזו שלא מזיעים בה או משהו, כזו שהיא נגד הכיבוס. רצחתי עשרים ושבע חתולות וביקשתי מאיזה נקרופיל סיגריה. היה כיף דווקא לחזור לנקודת ההתחלה, אני לא מאמין שכל כך רציתי לאבד הכל.