צל של אמת

תמיד אומרים לי שאני מיותר, בכל מקום שאני הולך אליו מאחלים למותי. מנסים להתנקש בי, זורקים לעברי רימוני יד. יורים בי באקדח פיקות. אנשים ברחוב, כאלו שאני בכלל לא מכיר, יורקים עלי. אומרים לי \"למה נולדת יא זבל\" וממשיכים ללכת. שילכו לעזאזל, שימותו. אז רצחתי את הקופאית בסופר. ריכלתי על השכנה במעלית עם שכנה מקומה אחרת. אז מה, כאילו שהן לא עושות את זה. כאילו שלא שמעתי אותן מדברות עלי מהמרפסת. זורקות עלי דליי מים. הכל אני רואה. יש לי עיניים בגב, גם על המצח. על הרגליים. כל כולי מלא בעיניים זזות. וכשבאתי ליום הראשון בעבודה, בתור מורה מחליף ראיתי הכל. את הרעל ששמו לי בתפוח. את המסטיק שתקעו לי בשיער. את המלמולים בחדר המורים על זה שבאתי עם טייץ וחוטיני. אז מה, גם לי מותר. מורה ביום וחשפן בלילה. שתדעו שגם ככה כולם זונות. גם אני, לפחות אני לא מכחיש. לפחות אני לא מנסה לצאת צדיק. אז מה יצא? שתוקעים בי סיכות. ועוד סיכות. לא שומעים אותי צורח. כל העולם מכין ממני בובות וודו, גם אמא שלי. גם אבא גם סבתא, גם אחי התאום. וכשאני שואל למה בזים לי. אומרים לי שאני לא הקורבן, שעשיתי את זה לעצמי. כל מה שקורה תמיד מאשימים אותי. זוכרים את אסון התאומים? רצח תאיר ראדה? העלמות המטוס ממלזיה? כולם האשימו אותי. יידו עלו אבנים, זרקו עלי כסאות. מה לא עשו לי? הכניסו אותי לכלא. ירקו עלי ברחוב. לכלכו עלי במעלית. קיללו אותי אלף קללות באמהרית. קוששה, מוינג. נחטין כבשה. הכל שמעתי. ורק שתדעו, אני לא רצחתי אותה.

(זה רומן)