טעם של שפתיים

ובסוף השפתיים היחידות שטעמה היו שלה בלבד. סדוקות ומתוקות מדם נשיכותיה.
והיא הייתה יושבת באוטובוס ולא מביטה במבטים של בנים. חלק מימנה רצה, החלק הוורוד שהסמיק, ועמד איתה מול המראה בודק את גופה הערום. החלק האחר הצהיב, בגועל. היא חשבה על ידיים ומגע וסקס. היא חשבה על לכלוך ונירעדה.
היא הייתה יורדת בתחנה שלה, עטופה בכל החולצות חסרות הצבע וחסרות הצורה שגרמו לה להיראות כמו ערפל. היא אהבה אהבה אבל שנאה להתאהב.
היא רצתה חיבוק של חום וזהב, עם ביטחון. היא רצתה אהוב, מישהו שיהיה בועת הסבון שלה. מישהו שידע הכל. שיעצור את הזמן ואת הצבעים הכחולים.
היא רצתה בן או בת (או מה שביניהם)
היא רצתה חלום, והיא ידעה את זה. כי ברגע שמישהו ניגש לעברה היא הייתה נעלמת מעבר לפינה. היא הפכה את כל החיזורים לצחוק של ילדים. היא ברחה והרגישה הקלה כשהייתה בילתי ניראת. ובכל זאת היא רצתה להיות נחשקת. כמו פסל של מלאך.
המבטים לכלכו אותה והיא שנאה אותם ואהבה אותם והתחבאה במדפי ספרייה ואתרים באינטרנט. קוראת על אהבה לא מחושית וצבעים לא מחושיים. רק את זה יכלה לסבול.
היא עישנה והשתכרה וחיפשה פתרון בתוך הכסף של טבעות העשן. היא לא מצאה והיא מצאה.
היא הסתכלה בעצב על האנשים ואהבה אותם ונגעלה לחשוב על כולם הולכים ערומים. מלוכלכים.
היא ברחה ליער. היא חשבה על זה לעומק.
היא פשטה את בגדיה מעליה ועמדה ערומה, שיערה פזור. עורה נשרט מהזרדים כשרצה קדימה לאגם.
היה קפוא כי היה חורף והיה שקט כי היה לילה, כשהיא נכנסה למים ושחתה קצת. הקור מחבק אותה בנשיקות ערפד צורבות. היא צפה, והתחושה של רגליה וזרועתיה נעלמה אט אט יחד עם כל תחושה של גוף, של רצון. היא עצמה את עיניה.
היא הייתה בתולה יפה ומתה כשמשכו אותה מהאגם, גופה שתהפוך לסיפור אימה, מתוק וחושני כשכל אותם אנשים עם כובעי שמש ונעלי הליכה יעשו מנגל. תחת אור הכוכבים.
הם יגידו שבסוף, השפתיים היחידות שטעמה, היו שלה בלבד, הם יגידו שהיא התחרטה על כך. הם יגידו שהרוצח, משוגע, גר במנהרה למעלה בהרים, ויצביעו. הם יחפשו אותו רחוק תמיד, הם לא ידעו שהוא הם