סופו של נצח
פרק אחד:
רוז
רוז תמיד אהבה שיעורי היסטוריה. היא אהבה את הנושאים, וגם את מי שלימדה את הנושאים האלה. המורה שלה, גברת קולינסקי, היתה בן אדם מוזר ואופטימי להפליא, ותמיד לבשה שמלות מתחת לחולצות עם הדפסים של חיות. היא לימדה היסטוריה שני אחוז מהשיעור, וכל דבר אחר חוץ מהיסטוריה באחוזים הנותרים. הכיתה שבה למדה היתה מקום אפרפר וקודר, במובן הגרוע ביותר של המילה. הריצפה מחוסה בגיזרי נייר, הקירות מוצפים בשלטים עם סיסמאות מטופשות, השולחנות הלבנים מיזמן כבר לא לבנים, כי תלמידים רבים כתבו ושירבטו אליהם. מתוך עשרה מנורות רק שמונה עובדות, והחלונות בעלי סורגי הברזל כוסו בוילונות חומים צהבהבים. היא הייתה בדיוק בתחילת שיעור (שהיה אמור ליהיות על אירופה אחרי מלחמת העולם השניה ), מקשיבה לעוד אחת מההרצאות של גברת קולינסקי. היא הביטה בשעון כשהחיזיון תקף אותה. היא כבר לא היתה בכיתה יא' יושבת בכיסא שלה, אחד לפני האחרון בטור השלישי מימין. בלי גוף מוחה משוטט ללא שליטתה ברחוב שנראה כאילו נמצא הרחק בימי הרנסנס. נער בז'קט שחור עם שער זהוב, עובר לידה בריצה. תחושה חזקה דוחפת אותה לעקוב אחריו. הוא מגיע לחנות עם שם באיטלקית וניכנס אליה. משני צידי החנות עמדו ארונות שעל מדפיהם מונחים בצפיפות חוברות קומיקס. פוסטרים ופיסלונים של יצורים מיסטים ודמויות מסוגי קומיקס שונים, תלויים על הקירות ומקשטים מדפים וחלקים רבים מהרצפה, לצידם של נשקים מזויפים, כדורי בדולח, קלפיי טארט וחולצות עם הדפסים. קולות נישמעו ממיתחת לחנות אבל רוז לא מצליחה להבין מה הם אומרים. הנער עוקף שולחן עץ עמוס ומגיע לגרם מדרגות. הוא יורד במהירות במדרגות לעבר דלת מתכת ישנה ששלט מאולתר עם כיתוב באיטלקית מודבק עליה. נישמעת חבטה מלווה בצעקה רמה של איש מבוגר עם קול כעוס, ועוד צעקות במגוון קולות שונים. הנער עומד לפתוח את הדלת ואז זהו. החיזיון נגמר ורוז בשיעור היסטורייה.
משהו נוזל על שפתיה והיא מושיטה יד לנגב את זה, דם. הוא כניראה יורד מהאף, זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לה. היא מרימה את ידה השניה ומבקשת לצאת לשירותים. גברת קולינסקי מסתכלת עלייה בדאגה אבל מאשרת לה לצאת. המסדרונות ריקים מתלמידים חוץ מכמה נערים (שאי אפשר ממש לכנות תלמידים). היא מסתכלת על המבריזנים של שעה שניה, שכניראה בילו את השעה הראשונה באותה הדרך, ועוקפת אותם.
כשסוף סוף היא מגיעה לשירותים היא מופתעת מכמות הדם. לא ביגלל שהיה כל כך הרבה, אלא בגלל שלא היה שום דבר. היא בודקת את ידיה למרות שהיא כבר יודעת מה היא הולכת לראות. ידה נקייה לגמרי. "אני כנראה משוגעת יותר משחשבתי" מילמלה לעצמה. היא מרימה את ראשה בחזרה ופולטת צרחה, כל הפנים השער והבגדים שלה ספוגים בצבע האדום הנוראי. ואז נופל לה האסימון. זה כניראה המשך של החיזיון שלה. או אולי אחד חדש כתוצאה מהקודם. "זה לא אמיתי, תיצאי מזה!" היא צועקת לנערה שבמראה. דם מתחיל לינטוף מהתיקרה ולהכתים את הרצפה שהייתה מלוכלכת גם קודם. הדלת והחלון נעלמים ואיתם אפשרות היציאה היחידה מהשירותים. "זה לא אמיתי. זה לא אמיתי. זה לא אמיתי" הטיפטוף הפך עכשיו לחזק יותר. זה ניראה כמו גשם חשבה, גשם אדום וחולני אבל מייד הדפה את המחשבה הזאת. רוז תמיד אהבה גשם, ולא רצתה שהחיזיון המטורף הזה יהרוס את אחד הדברים שכי נהנתה ממנו. "זה לא אמיתי. זה לא אמיתי. זה לא אמיתי. זה לא אמיתי" היא מחליקה בבריכת הכאב בצבע דובדבן שעל הריצפה ומתעוררת.
היא מגששת בחושך, מחפשת את התליון שלה. עצבעותיה ניתקלות במירקם מוכר של ינשוף קטן, עשוי מתכת, עם שתי אבנים קטנות בצבע כחול במקום עיינים. המתכת הקרה מאוויר הלילה נעימה בתוך אגרופה. המגע תמיד מנחם אחרי סיוטי הלילה הרבים שהיא חווה. בחילה עולה במעלה גרונה והיא מקיאה. השתנקויות פורצות מפיה בכאב והיא אוחזת בכרית כמו בחבל הצלה שקושר אותה למציאות. כי ליפעמים, אחרי שהיא חולמת, אחרי שהיא רואה דברים שהם חצי שקר וחצי אמת, היא לא יודעת מה זה מה. לפעמים כשהיא חולמת, היא לא בטוחה מתי תיתעורר ואם היתעוררה, אם כל זה לא אלא חלום. כמה פעמים תוכל עוד להיתעורר בצווחות ליפני שתאבד את השפיות? היא שאלה את עצמה את השאלה הזאת כל כך הרבה פעמים, שכבר הפסיקה ליספור. ובכל פעם שזה קרה היה נידמה שהצרחות כלל לא שלה. הן היו רעש רקע, זמזום הלילה בחדרה כנגד דממת המתים שסררה ברחובות.
על התיקרה שבחדר שלה, מודבקות שבע עשרה מדבקות שזוהרות בחושך בצורת כוכבים. היא מיסתכלת אליהם בזמן שהיא מערגנת את מחשבותייה. רוז גרה עם בת דודתה אליאה בסיאטל, ושם לא תמיד רואים את הכוכבים ביגלל העננים האפורים. אז היא החליטה ליצור כמה כאלה משל עצמה שתוכל להיסתכל עליהם כל יום. גם אם יורד גשם. אליאה ביקשה ממנה פעם להוריד את המדבקות בטענה שהן ילדותיות, אך רוז סירבה. הן היו סמל. סמל לדברים הטובים בחיים הנוראים האלה. רק בחושך כל כך מפחיד אפשר לראות כוכבים כל כך יפים.
החלום. גם אם לא רצתה בזה, רוז הייתה חייבת לעבור בראשה על כל חלום או סיוט שהיה לה, כי הרבה פעמים החזיונות שלה מגיעים דרכם. דם, חנות קומיקס, שיעור היסטוריה, השרותים, עוד דם, נער, צעקות, עיר מימי הרנסנס, דלת מתכת. הרשימה ניחרטה בראשה, עכשיו כל מה שצריך לעשות היה להעיר את אליאה.
הבית שרר שקט והמסדרונות שבהם נהגה לשוטט היו עשויים עכשיו מצללים וצללים גדולים יותר. את החדר של אליאה לא היה קשה לימצוא. גם ביגלל שהיתה רגילה להליכה אליו באמצע הלילה וגם ביגלל אור הירח, שהאיר את הדלת הפתוחה תמיד. השעון שעל השידה ליד מיטת הברזל החדשה, אמר שהשעה שתיים ורבע בלילה. והמיספרים הזוהרים בירוק הכפילו את עצמם על הפנים השלוות של בת דודתה. היא נגעה קלות בכתפה ואז חזרה על התנועה ביותר עוצמה כשהיא לא היתעוררה. אחרי פעמיים כאלה אליאה היסתובבה לצד השני כמסרבת לקום. רוז עלתה על המיטה, לקחת כרית וחבטה בראש שלה הכי חזק שיכלה. "אוו! בשביל מה עשית את זה?" התלוננה אליאה ועל פניה ההבעה המרוגזת שתמיד הופיעה כשהיתווכחו. "היה לי חיזיון ואני צריכה לדבר" הבעת פניה נהיתה רצינית כשהיתרוממה לישיבה והחלה את סקר השאלות הקבוע.
"חיזיון עקיף או ישיר?"
"עקיף. התחלתי בשיעור היסטוריה ואז עברתי למקום אחר כשהוא התחיל"
אליאה הקשיבה בריכוז כשרוז סיפרה לה, ולבסוף אמרה "אני לא מוצאת שום דבר יוצא דופן. בדרך כלל החלומות שלך מביאים דברים כאלה" למרות שידעה לאן השיחה הזאת מובילה שאלה בכל זאת, "איזה מין דברים?" "דברים כמו דם ומוות וכל מיני סמלים מלחיצים כאלה, שלרוב מופיעים בצורת גופה או עורב או כלים שבורים." רוז חשבה על זה, "זה הרגיש אחרת" ענתה. אליאה היתעלמה מימנה וביקשה תיאור מדוייק של החיזיון. כשהן סיימו לעבור עליו בצורה יסודית שתיהן שתקו. רוז היתה הראשונה שהפרה את השתיקה. "זה הרגיש אחרת" חזרה על דבריה. זוג עיניים חומות כהות, היסתכלו עליה בעצב. "באיזה מובן?" פיתאום ניתקפה רוז עייפות מחודשת. היא הרגישה כאילו היא עושה את אותו הדבר כבר יותר מידי פעמים."זה הרגיש אמיתי. לא היה בחיזיון הזה שום רמז לחלום, שום רסיס של חוסר היגיון שיוצא מגדר הרגיל" אליאה היססה לרגע, משכה קיצבת שער, שיפשפה את עינייה. רוז העירה אותה הרבה לאחרונה, היא שכחה כניראה את מיגבלות הגוף האנושי כשזה מגיע לשינה. " לא משנה, אני בטוחה שזה סתם תחושה רגעית. מחר זה יעבור" ידייה של אליאה עטפו לשניה את רוז ואז ראשה משך אותה בחזרה לכרית. החדר החשוך והעיפות נתנו תחושה לא רצוייה של ריחוק מהמציאות, ורוז העיפה אותה מימנה בעזרת שתיי כוסות קפה והספר האהוב אליה 'פיטר פן' של ג'יימס מת'יו בארי. היא נילחמה כל הלילה אך לבסוף הפסידה לגבולותיו של מוחה התשוש, ושקעה באפלה שבקור ריצפת המטבח שעליה ישבה.
תגובות (0)