הקיץ שליפני

הקדמה:
הקיץ של גיל שלוש עשרה היה הקיץ הראשון. כשהשמש שקעה ביום האחרון לשנת הלימודים, ואיתה דאגותינו, ניסחפנו הרחק מהמציאות וניכנסנו אל תוך עירפול מוחלט של שמיים כחולים וחתיכות של כמה מהרגעים הטובים עד כה, בחיינו הקצרים. בין בתי עץ ונדנדות עשויות צמיגים, לבין דרמות משפחתיות והדי צעקות שרדפו אחרינו ברוח, נפגשנו, שבעה ילדים ומאז לא ניפרדנו. גם לא כשהשמש שבה לזרוח וגם לא כשהקיץ נגמר ועולמנו העמיק לתוך הסתיו. הסיכויים שלנו לשכוח, נשרו עם העלים.

פרק:
סאמר

אני עומדת מול השערים המאיימים ללכוד אותי בחלודה, תוהה אם כדי לי להימלט מכאן לפני שכולם מגיעים, אך מייד מתאפסת על עצמי. בחרנו ליהיות פה, כולנו בחרנו, ובכל זאת, הרעיון לברוח מפתה. אני מניחה שאני כניראה נראת מגוחכת, בלשון המעטה, עומדת מול הבניין המפחיד הזה שנראה מתאים יותר לחברתי קייט, בעלת המחשבות האפלות וליפעמים מעוותות, ולא לי, בעלת השימלה הסגולה הפירחונית והמעיל האפור. אני לופתת חזק את המיזוודות שאני מחזיקה בשתי ידיי ומסתכלת בשעון שעל מפרק ידי השמאלית, מחכה שמישהו שאני מכירה יבוא להפיג את חששותי. אחרי חמש, שש דקות, עוצר אוטובוס בתחנה שלידי ומימנו יוצאים קייט, החבר הכי טוב שלי ג'ייל, התאומות ג'יין וקלייר, דרק וכריסטוף. ג'ייל ניגש אלי, כאילו באקרעיות מוחלטת. "היי, את" הוא קורא ואני מעמידה פנים שאני לא יודעת שהוא מתכוון אלי. "אני?" אני אומרת מופתעת. "כן, את. ראית במקרה את החברה הכי טובה שלי? שיער שחור, עיניים ירוקות, כנראה לובשת שימלה מוזרה להחריד, כנראה לא ממש מפריע לה" הוא שואל ואני מרצינה. "אני חושבת שהיא הלכה, אולי היא שחכה את הסווצ'רט האהוב עלייך בבית" אני עונה בחשש. "את לא," הוא שואף אוויר בחדות. "אני כן" אני מתנצלת וג'ייל רק מניד בראשו באכזבה עמוקה, שכמובן, לא נמשכת הרבה זמן. הוא דוחף אותי בחיבה וממלמל; "טוב לראות אותך סאם" אני צוחקת, ראינו אחד את השני מלפני יומיים. קייט גוררת את עצמה לכיוני. "צריכה עזרה?" אני שואלת והיא מנידה בראשה. "אני בחורה עצמאית" היא עונה. שיערה האדום הכהה מסודר בצמה שנחה על כתפה, העיניים האפורות שלה מוקפות כמו תמיד באיפור שחור כבד והיא לובשת ג'ינס שחור, חולצה כחולה עם הדפס של גרזן אליה ומגפיים נמוכות שחורות. הלק שלה מקולף כמעט לגמרי ואני כל כך שמחה לראות אותה שאני פשוט קופצת עליה בלי לחשוב. היא הודפת אותי, שכחתי שהיא לא טיפוס של חיבוקים ואף פעם לא ממש הבנתי למה. כשהתאומות יורדות מהאוטובוס, כל הבנים בסביבה אוטומטית פונים להביט בהן. הן היתגלמות חלומו של כל בן עשרה, מטר שיבעים וחמש של שיער בלונדיני, עיניים זהובות וחצאיות קצרות, טוב, לפחות אחת מהן לובשת חצאית. להיסתכל עליהן זה כמו לראות כפול ובכל זאת, אי אפשר שלא להיסתכל. ג'יין, הנשית עם השיער האסוף תמיד בסרטים ובקשתות, רצה אלינו ומחבקת אותי ואת קייט. קלייר, שרגילה להיסתובב עם בנים, והמלתחה שלה מיסתכמת בג'ינסים משופשפים וטריקו, מחליפה הינהון קל עם כולם וכריסטוף, בהיותו כריסטוף, ניגש ישר לחבורה של בנות שהיו איתם באוטובוס, כנראה מתחיל איתן. אני בספק שהן יצליחו ללכת בלי להשאיר מספר פלפון, כריסטוף הוא בן אדם מאוד משכנע ויש לו מראה נערי שובה לב שמתבטא בצורה של שיער ג'ינגי פרוע ועיניים אפורות שתמיד אפשר לראות בהן את הדחף שלו לעשות משהו מטופש. אחרי שלוש דקות הוא מנופפת מול פניו של דרק פיסת נייר בגאווה. "אם אתה לא באמת מתכוון להיתקשר אליהן, אז למה לטרוח?" שואל אותו דרק ומסדר את מישקפיו בהירהור, הוא בוחן את חברו בעיניו כמו שבוחנים אוכל בקפיטריה, לאט ובזהירות או אולי בסקרנות טהורה. "המרדף, ידידי היקר. הכל סובב סביב המירדף" הוא משיב ואני לא בטוחה, אבל אני חושבת ששמעתי הרגע את הקול של כל הבנות בעולם מגלגלות את עינייהן. כשכולם כאן, פתאום כל פחדי נעלמים. כל אחד מאיתנו פה מסיבה מסויימת, אבל יש לנו משהו במשותף. אנחנו עומדים מול פנימיית אמרסון, המיבנה שישמש לנו בית בשלוש שנים הבאות, כי עזבנו את שלנו.
למה שלושה נערים וארבע נערות בני שש עשרה מחליטים לעזוב הכל, וללכת ללמוד בפנימיה בצד השני של המדינה? התשובה עדיין לא ידועה לי כשאני ניכנסת לחדר החדש שלי. יש בו שתי מיתות עץ שחור, ארון של ארבע דלתות, שולחן כתיבה ושני כיסאות מוצבים במקביל אחד לשני מישני צדדיו. היא גם לא מתגלה כשאני מסיימת לפרוק את הדברים שלי, בגדים, ספרים, ציוד לבית הספר, תמונות, נעליים וציוד האומנות שלי. התשובה לשאלתי לא מתגלה כשאני פוגשת את השותפה החדשה שלי, שהיא במקרה קייט. אבל כשאני ניכנסת לשיעור הראשון שלי ומסתכלת על כל האנשים האלה, החבורות המגובשות כבר משנה שעברה, פירטי הבגדים שלרוב יש במשותף, אנשים שהמשפחות שלהם גרות כמה בתים מיפה, אני סוף סוף מבינה. ומה שאני מבינה הוא, שאנחנו חבורה מאוד מבולבלת של בני עשרה הורמונלים שהחליטו לנטוש את כל מה שהם מכירים ולהרוס לעצמם את החיים. אבל אז רגע הפניקה שלי עובר ואני נירגעת, לכל אחד יש סיבה, אני מזכירה לעצמי. הכיתה לא גדולה במיוחד, היא מלבנית וקירותיה הכחולים כאילו סוגרים עלי מעט. השולחנות המרובעים שבהם יש מקום רק למישהו אחד נקיים לגמרה, לעומת השולחנות בכיתה הקודמת שלי שבה ילדים היו משחיטים כל דבר וכל אחד. קייט ואני מיתיישבות אחת ליד השניה בסוף הכיתה, היא מוציאה את סיפרי הלימוד שלה ופותח עותק מרופט של דימדומים. "את קלישאה מהלכת" אני אומרת לה וצוחקת. קייט נועצת בי מבט מצמית. "תשתקי. זה ספר טוב" היא אומרת בעלבון וחוזרת לקרוא. המורה שלנו נכנס לכיתה ולא נראה שלתלמידים הותקים ממש אכפת והם ממשיכים לדבר. הוא נראה בשנות העשרים לחיו, יש לו שיער שחור ומישקפיים קטנות וכחולות שמדגישות את עיניו וחיוך מזוייף מרוח על שפתיו המלות. אני חייבת להודות, יחסית למורה הוא דיי חתיך. "בוקר טוב תלמידים. זה יום יפה בחוץ, בבקשה תנסו לא להרוס לי אותו," הוא קורא בקול רם וצעקני, התלמידים מתיישבים במקומם. "למי שלא מכיר אותי, אני פרנק. יש לנו השנה שתי תוספות חדשות לשיעור שלנו, כולם, תגידו שלום לקת'רין סילבסטר וסאמר אנדריק" אוי לא. אנחנו קמות, הכיסאות שלו חורקים על הריצפה והרעש צורם באוזניי וגורם לעוד מבטים לפנות אלינו, אנחנו ניגשות לעמוד לידו כמו שהוא מבקש מאיתנו, אני דיי לחוצה אבל נראה שקייט כמו תמיד שומרת על ארשת פנים אדישה ועל התנהגות צוננת. "האמת היא שזה קייט וסאם" מתקנת אותו קייט, והוא מביט בה כמו שמביטים בתלמיד שאתה יודע שיעשה לך בעיות. למרות שהיא בת עשרה דיכאונית ששונאת את כולם וכועסת על כל דבר, קייט היא לא אחת שעושה צרות. היא תלמידה מיצטיינת ולא הפסידה אף לא שיעור אחד, בשש עשרה שנות חייה, חוץ מהפעם הראשונה שעישנו מריחואנה במחסן בחטיבת ביניים. "טוב, נעים מאוד להכיר אותך, קייט" פרנק אומר בעליזות מוגזמת. "הלוואי שיכולתי לומר אותו דבר לגבייך, אבל אתה דיי עולה לי על העצבים" היא עונה וגורמת לתגובות רבות ברחבי הכיתה. היא חוזרת לשבת ואני עושה כמוה. "אני כבר רואה שיהיה לי קשה איתו" קייט אומרת ואני מצחקקת. "סליחה, מיס סילבטר, הדיבורים המתמטים המשעממים שלי מפריעים לך?" פרק שואל בניסיון לא מוצלח לסרקזם. "לא, אבל הנימוסים שלך כן," בדרך כלל היא לא היתה מגיבה ככה, אבל הבחור הזה פשוט ביקש את זה. "סליחה, מה אמרת?" הוא משיב לה נידהם והיא נישענת לאחור בכיסא שלה ומשחקת קצת עם העיפרון ליפני שהיא עונה. על פי הבעת הפנים שלה ברור שנימאס לה. "אתה יכול להישתדל אפילו טיפה ליהיות יותר נחמד. תגיד לי, ברצינות פרנקי בייבי, אתה באמת חושב שאתה מצחיק מישהו? שמישהו חושב שאתה צעיר ומגניב? טוב, אתה לפחות אחד מהם, ומצחיק אתה לא, ככה שנישארנו עם צעיר, מה שאומר שיש לך עוד הרבה זמן ללמד פה או במקום אחר, אז תעשה טובה לכולנו ותוריד את הגישה המחורבנת ואת החיוכים המזוייפים. אולי אז נוכל להיסתדר" קייט מסיימת בנשיפה וחוזרת לקרוא בספר שלה, לא מבחינה אפילו, שכולם מיסתכלים עליה. בדרך החוצא מהכיתה אני רואה זוג מיתישב על ספסל במיזדרון, הם מתחבקים ומתנשים וגורמים לי ללכת משם במהירות ובגועל, כי למרות שלרוב האנשים יהיה קשה להאמין, אני לא רומנטיקנית ושונאת הפגנות חיבה בציבור. אבל הזוג גם מזכירים לי את הנשיקה הראשונה שלי, שלא היתה עם אף אחד מיוחד או אם מישהו שחיבבתי, אלא עם כריסטוף. הוא התנדב לגאול אותי מהמתח והלחץ שסררו עלי בציפייה לנשיקה הראשונה. גייל כמובן כעס, הוא אמר שהנשיקה הזאת נישמרה למישהו שאוהב אותי, ועכשיו, היא התבזבזה על מישהו כמו כריסטוף. כריסטוף לא נעלב, אני בימקומו היתי מחטיפה אגרוף לחבר הכי טוב שלי. אה, רגע, זה מה שעשיתי. במבט לאחור אני מבינה את הטעות שלי, אבל כשמאבדים משהו, הוא לעולם כבר לא יחזור. מי כמוני יודעת.