בודד בלהקה – פרק 1

"די, זה רק חלום רע, הכל בסדר." היא לחשה בעודי מזיע זיעה קרה על המיטה.
פקחתי את עיניי, הסדין היה קרוע, על גופה היה כתם כחול של מכה, ובנשמה שלי יכולתי להרגיש חרדה, שוב פעם החלום הזה, שאנג'ל ואני נלחמים עד המוות, בו הוא מנצח.
הנשימות שלי לאט לאט הסתדרו, הרגשתי הקלה מעטה.
"שש… הכל בסדר, אתה איתי. אני שומרת עלייך." היא לחשה לי באוזן.

אבל הלוואי שהסיפור היה מתחיל בסיוט, או שבעצם כן, הוא מתחיל בסיוט, אבל לא הסיוט מהסוג שחולמים. אלא סיוט מהסוג שחיים אותו יום יום, רק מחכים שהוא יגמר.
אתה יודע שהוא יגמר רק כשאתה לא תהיה כאן, אבל בפעמים אחדות זה מחיר שאתה מוכן לשלם כדי להפסיק אותו.
הייתי עם הלהקה שלי, התכוננו לתקוף כפר של שבט נודד, שהטכנולוגיה הייתה קצת רחוקה ממנו, ואולי זה לטובה, לא היו להם רובים, אלא רק הידיים שלהם כדי להגן על עצמם מפני הציפורניים והניבים של להקה שלמה, להקת זאבים.
דן החליט להסתער, וכמו להקה, כולנו זינקנו בעקבותיו. לקחתי שליטה על הבית הראשון שראיתי, חדרתי פנימה במלוא המהירות, ראיתי אבא שעומד לפני אישתו ושתי ילדיו, מנסה להגן עליהן, הוא החזיק מקל שבור שתלש מכיסא. נעצרתי, הכל הלך לאט לאט, עוד צעד, ועוד צעד קטנטן, חיכיתי לרגע הזה, הוא שלח את המקל לעברי בניסיון לדקור אותי ופיספס, מיד זינקתי ותפסתי את ראשו בשיניי, תוך שניות אחדות ראשו נערף, אישתו נכנעה בלי מאבק, על ילדיו יכולתי לראות פחד. עברנו כל בית ובית בכפר הקטנטן, אישה אחרי ילד, בעל אחרי ילדה, כל אחד ואחד מהם הרגנו. הגעתי לבית נוסף, הרביעי או החמישי שלי, אני לא כל כך זוכר, ראיתי שם גבר זקן שעמד על ברכיו, הוא לא בכה או צעק, רק עמד שם והביט בעיניי בכניעה מלאה, בידיעה שאין בו הכוח להילחם, נשימתי נעצרה. לא יכולתי לפגוע בו, הבטתי בו. מידי פעם חשפתי את שיניי להראות כוונת תקיפה, עד שדן נכנס מאחור, "אתה מטפל בזה," הוא סימן לי.
באותו רגע זינקתי והרגתי את הזקן. המשכתי לסייר בביתו, מעבר לתמונות שזכוכיתן התנפצו על הרצפה בעת הנפילה או כמה רהיטים לא היה דבר. לאחר כמה צעדים ראיתי בד פרוס על הקיר, מעין שמיכה שמסתירה דבר מה, הסתקרנתי. התקרבתי לאט לאט, תפסתי את השמיכה בשיניי והזזתי אותה, ראיתי נערה.
היא הייתה מבוהלת, העיניים הכחולות שלה מלאו בפחד, היא יישבה מכונסת בתוך עצמה, מפחדת להשמיע אפילו צליל נשימה, "תישארי כאן," אמרתי.
יצאתי מהבית שלה, אין לי מושג למה חסתי על חייה, אולי בגלל אביה הזקן שלא הצלחתי להציל, אולי בגלל שריחמתי עליה.