מרימה ידיים

בס"ד
לא אשקר, להפך, אספר.
אני מרגישה שמשהו מחלחל בי בפנים.
אני מרגישה שמשהו מפציע היישר לעיניי, צובע אותן במין צבע שחור שכזה, מעט דיכאוני האמת.
זהו הייאוש. כן. לא משקרת.
אני מתחילה קצת להאבד שם, בים הזה שסחף איתו כלכך הרבה נעדרים ונספים.
ואני מנסה להגיד לעצמי, "אל תתני לזה לקרות, אל תפלי לשם, לא שוב. הרי גם סבתך, בשואה, עמדה איתנה וחזקה נגד כוחותיו של הייאוש (ושל היטלר כמובן) והנה, את כאן היום, חיה ונושמת (לא יודעת אם לשמוח או לא בקשר לעובדה שכזו). אז למה שתתני למן שואה קטנטנה ופנימית שכזו להפיל אותך ככה? למה שתתני לעינייך השחורות כמו החושך להשחיר ולכלות כל דבר העומד בדרכן?"
ניסיתי לשלוט בזה, אך אני מרימה ידיים.
במכתב הזה, שעכשיו אני כותבת אני מודיעה שאני מוותרת.
אני אתן לייאוש להציף. אני אתן למערכותיי אט אט לקרוס.
נמאס לי להלחם.
למלחמה יש מחיר ואינני רוצה לשלמו, אינני רוצה שהאנשים מסביבי יספגו אותו.
ואני מוותרת על עצמי.
מזמן איבדתי תקווה, תמיד סירבתי להודות בכך, אז עכשיו אני מודה.
וויתרתי, ואני לא יודעת מה יקרה הלאה, אם אחיה או אמות, אם אטבע או אצוף.
אני אינני יודעת והאמת שגם לא מעוניינת לדעת, הרי ממזמן כבר וויתרתי.