שמישהו יעזור לי

תצרחי ותוציאי את זה החוצה

בבית מלא אנשים בוכים? שאם אני אצרח זה יפרק הכל עוד יותר.. אני אמורה להיות חזקה בשביל כולם אבל אני סתם נשברת בגלל זה

אוי. חרא. מה קרה?

לא אל תצטער אם אין לך שום קשר לזה. אני יודעת שהזמן עובר וזה בדיוק מטריד אותי, הוא עובר והחיים לא ממשיכים להכות אותי בדברים שלא חשבתי שיקרו דווקא לי, בדברים שקראתי בספרים, ראיתי בסרטים וקראתי פה

ממשיכים* ואני מקווה שאתה צודק רק שזה לצערי פנטזיות

מה אתה שומע? רק לא מזרחית אני מתחננת XD

זה שאת האחות הבכורה לא בהכרח אומר שאת צריכה להציג את עצמך כאדם אטום וחזק, שאדיש לכל דבר במטרה להרגיע את השאר. רוצה לבכות? רוצה לצרוח? צאי החוצה ושפכי הכל. מותר לך להסתיר את הרגשות שלך אם זה מה שאת רוצה, רק אל תפילי את האשמה עלייך. אני בטוחה שאת נשברת מרגע לרגע, אבל דעי ששינויים הם מה שבונים את החיים, ותמיד מתרגלים.

מה שכתבת כאן מזעזע. יכולת הביטוי שלך מבריק. ההתנסחות שלך כל כך בהירה וכל כך ממחישה את השבר הקשה שאת נמצאת בו, שזה בלתי אפשרי להיות אדישים לטקסט. בבקשה תדברי עם חברה קרובה, תנסי להשתחרר מהמועקה הזאת שחונקת אותך. תנסי להתעמת גם עם אבא ואמא ולשאול מה כל זה אמור לעשות לך ולאחים שלך. לאן זה הולך מכאן, שאלות שבטח מטרידות אותך נורא. אני ממש מקווה בכל ליבי שיוקל לך כמה שיותר מהר.
ובכל מקרה, את יכולה לכתוב. לשחרר את עצמך בעזרת הכתיבה ממש כמו שעשית עם הטקסט המדהים והקשה הזה. הכתיבה ממש עוזרת בזמנים קשים. בהצלחה לך. באמת.

אני מבינה את ההרגשה בזמן שההורים מתגרשים…
אבא שלי לא רוצה כמעט לראות אותי וכל פעם שאני רוצה לראות אותו הוא ממציא תרוץ.
ואמא שלי כל הזמן מנסה להאשים את אבא שלי.
אז בבקשה תפתחי בפניהם זה יעזור לך ואולי תוכלי להבין אותם יותר

נשמעתי פה ממש זקנה

תודה שאתם מגיבים ושאכפת לכם. אני מעריכה את זה יותר משאתם מדמיינים לעצמכם. תודה ותודה ותודה שוב ושוב ושוב. ואני יודעת שגם לכם קשה ובגלל זה אני מעריכה את זה עוד יותר. כי אתם עוזרים לי למרות שגם אתם סובלים. ואני רוצה לחבק את כולכם כי את הרסיסים אפשר להדביק עם דבק. ישמע מטריד, אבל אתם הדבק שלי

כל כך מזדהה. אם את רוצה לדבר עם מישהי כזאת את מוזמנת לכתוב לי, עברתי את זה בגדול ועכשיו זה הרבה יותר קטן. ואני יודעת מה זה לזעוק לעזרה שלא ממהרת להגיע…

בארבוסקה יקרה.
אני אגיד לך עוד משהו שאולי, אולי קצת יחזק אותך.
כשהייתי ילד השתוקקתי ממש שההורים שלי פשוט יתגרשו כבר. ממש צרחתי את זה מבפנים ומבחוץ. התקשורת ביניהם הייתה נוראית, כך לפחות ראיתי את זה אז. כשאבא היה מכה אותנו, הילדים, אמא לא העזה לנקוף אצבע נגדו ולו מהפחד ממנו. כל ההתנהלות שלו הייתה דרך אלימות. ברוב המקרים הוא פשוט האמין שזו הדרך היחידה-חוסך שבטו שונא בנו. במקרים האחרים הוא פשוט פרק את הזעם שלו עלינו. סבלנות לא הייתה לו בכלל. אמא הייתה נהדרת אבל לא יכלה לגונן עלינו. וכל אחד ממשפחתי, כלומר אני ואחיי, מתמודד עם זה עד היום בדרכו שלו. הצלקות יישארו תמיד. כילד וכנער ממש השתוקקתי שאבא יעזוב את הבית ואמא תישאר ההורה היחיד שיחנך את כולנו. וכל זה היה מול קיבוץ שלם שידע וראה הכל אבל לא העזו להתערב! כי בשנים ההן נהגו לסגור כל עניין בתוך הקיבוץ ולא לערב גורמי חוץ. ומה שבמשפחה נשאר במשפחה. אסור להתערב.
לימים בגרתי ונהייתי הורה בעצמי והתבוננתי על הוריי בעיניים אחרות. פחות שיפוטיות. אני מבין אותם היום יותר מפעם. אני כבר לא בטוח אם היה נכון להם להתגרש אם היו בוחרים לעשות את זה. כי כן הייתה להם תקשורת ואהבה משלהם, שאני אז לא ראיתי. הכל יחסי.
אני מנסה להגיד בעצם, שדברים שאנחנו רואים בתור בני-נוער ובתור ילדים עוד יותר, אינם בהכרח מה שטוב להורים שלנו באמת ולהיפך. ואולי להורים שלנו יש החלטות שאנחנו כבני נוער לעולם לא נבין.

מסכימה עם כל מילה. גאווה לראות עוצמות כאלו בילדים. קשה לאמר את זה אבל זה ממש בזכות הניסיונות…

סליחה, אפשר להוריד את המילה ׳ילדים׳

אם שני אנשים מרגישים שהיחסים ביניהם לא פועלים יותר ומחליטים להפרד כנראה שיש במצב הזה גם צד חיובי מסוים – צעד כזה מעיד על כך שהם לא מעוניינים לשקר את עצמם ואחרים. נכון שהתהליך הזה קורע למשפחה את הלבבות אבל אני גם רואה את זה כאצילי. יש המון משפחות שההורים בהן כלואים בתוך קשר מת לחלוטין (חוויתי והייתי שם) רק בשביל לא לפרק את המשפחה, בלי לשים לב שהמשפחה התפרקה כבר מזמן. משפחות כאלה בדרך כלל מגדלות ילדים עם מוגבלויות מנטליות קשות (שוב, חוויתי והייתי) והקשר בין כל בני המשפחה הופך לרעיל ולא בריא בכלל. אז, האם אני מנסה להגיד כאן שחווית ההתגרשות של ההורים היא משהו שקל לילד לעבור? לא, בכלל לא. ילדים שההורים שלהם מתגרשים רואים את העולם מתנפץ, מה שהם הכירו וחיו בתוכו לפתע משתנה והוא לא יחזור. זה מאוד קשה לקבל את העובדה שההורים כבר לא יהיו ביחד. החיים שבמהלך ולאחר הגירושין משתנים ממשפחה למשפחה, יש משפחות בהן הכל מתרחש בצורה קולנית ומכוערת וזה פוגע בכולם ומשאיר צלקות חמורות אצל הילדים. לעומת זאת, יש משפחות בהן הכל נעשה ברוגע ונועם כי זו החלטה משותפת ולא לחוצה במיוחד. דפקתי כאן חפירה אבל אני פשוט אוהבת לעשות את זה במיוחד עם נושאים שקרובים לליבי (כמו זה, אפשר להבין). בקיצור, אני מקווה שההליך הזה בין ההורים שלך יהיה כמה שיותר רגוע ושלא יגרם לחץ רב מדי למשפחה כולה. תהיי חזקה, אם את רוצה לצעוק לכי לאיזה מקום שאת יודעת שהבדידות עובדת שם טוב ותצעקי, תרקעי ברגליים ותכי עצים. (זו רק אני שעושה את זה? אוקיי.) אגב, אני מאוד אוהבת את איך שאת כותבת. טוב, סיימתי כאן.

מי אני שאתן לך עצות.
רק חייבת לציין שקושי בחיים מתרגם אצלך לכתיבה מדהימה.
קראתי בנשימה אחת.

נמאס לי מבכורות ומלהיות חזקה! שזה ילך לעזאזל! בני אנוש מטומטמים זה שהולדתם מישהו ראשון זה לא אומר שהוא צריך להיות דוגמה ומופת לשאר! תזרקי הכל לעזאזל ותצרחי. שההורים שלך יתמודדו. אין להם שום זכות להפיל עול כזה עלהכתפיים שלך. שייקחו אחראיות על המעשים שלהם. יש לך זכות להישבר. את לא צריכה להיות חזקה. תפרקי את מה שיש לך. בשבילי. אני לא יכולה לפרוק כלום כי אין לי ברירה אבל תפרקי את. אל תתחשבי בברירות. והצעה לדרך התמודדות: אולי תכתבי את התהליך שקורה לך בבית בתור סיפור?