הפתקים 2
*אני רק רוצה חיים רגילים. זה כל כך קשה לבקש דבר כזה…* הדמעות ירדו בלי סוף אפילו שרציתי שיפסיקו.
התחלתי לספור נשימות, זה היה הדבר היחידי שהיה יכול להרגיע אותי. אבל זה לא הצליח… לרגע אחד הייתי להישבע לכם שראיתי את צל הדמות מלפניי עוד פעם צוחקת. אבל הפקתי להתמקד בזה בגלל רחש ששמעתי בין פחי השפעה. נלחצתי והתחלתי להתרחק מהאזור אפילו שידעתי שהיה חכם יותר לדקור את האזור בסכין. אבל מסתבר שזה היה בסוף חתול. *תרגעי אל תהיי כזאת פרנואידית* אמרתי לעצמי במטרה להרגיע את הנפשיות שעוד נשארה בי.
ידעתי שאם אני רוצה להשאר רגוע בעודי בחיים אני צריכה לחסל את אותו רוצח. החלטתי להשאר באותה סמטה ולחכות עד שהמטורף הזה יחליט להגיע. חכיתי וחיכיתי והוא לא הגיע. התחלתי לאט לאט לקבל תקווה שאוליי נמאס לו ממני ושהוא מעדיף ללכת לקורבן אחר.
אך ברגע שהתקווה חזרה במלואה הוא הגיע. רעדי והשתנקתי. הוא התקרב יותר ויותר . לאט לאט. *אני לא רוצה למות, לא לפחות עכשיו* אגרתי את כל האומץ ורצתי. הוא הופתע מהמהלך שלי ובגלל השנייה הזו הצלחתי להכניס את הסכין את תוך הבטן שלו, אבל זה לא הרגיש לי נכון, הוא חייך חיוך עצוב אבל באותו הזמן שמח. זה היה נראה כאילו הוא רצה למות אבל באותו הרגע לא. ואז ברגע שכבר הבנתי שזה המעשה הנכון. הוא לחש את המשפט שהפך את עולמי "תודה… ידעתי שתוכלי רק חבל שזו היית את מתוקה שלי. אני יודע שרצית לחשוב עליי כמת אבל את תמיד תהיי ביתי האהובה. למרות שעכשיו תמשיכי את עבודתי" בכיתי וצרחתי. לא ידעתי מה לעשות ובאותו הרגע שבריר השפיות שנשאר נשבר. כל העולם נהיה שחור וכבר לא יכולתי לשלוט בגופי. הנפש שלי נכלאה בתוך כלוב והגוף שלי נשלט על ידי כוח אחר…
וכל יום שעבר רק ראיתי את הדם ואת האנשים שקוראים לעזרה. לא יכולתי לעשות דבר למענם למרות שרציתי לעזור להם…
וכך התחיל כל הסיפור מחדש
תגובות (0)