אחריות

סבתא אמרה שאני אדם טוב, אבא אמר שאני חמורה וכדי להמחיש לו את זה החזקתי את האף למעלה עם האצבע וקיפצתי בצווחות "אי אה" בכל הבית. אז סבתא קצת התערערה ופשוט אמרה שאני בן אדם, יכולתי לחיות עם זה, עם להיות רק 'בן אדם' זה לא מחייב אותך לכלום, לשום תכונה ואולי זה ניכור מטורף מהחברה אבל תאמינו לי שכבר נלחמתי יותר מידי על אנשים והיריקות לא חדלו להגיע, כי הרואים לרוב הם עיוורים והשומעים לא משתמשים במתנת האל. אז התייאשתי, אמרתי 'זין על העולם ולכו להזדיין' כי לאחרונה במעשים אני קטנה אז אפשר חופשי לקלל. והכרתי מישהו, עוד אחד מבין המאה שחלפו לי במקום הראשון בצומת לב והודעות רק בשנה האחרונה, נעביר את החלק שבו היינו חמודים לשלושה ימים והתעלמנו מהעולם, סחבנו אלונקה בריצה והיינו חיות, במובן הכי טוב של המילה, מורעלים על השמיים, צהובים כמו השמש, אנחנו ילדים טובים, אבל אל תשכחו שאנחנו ילדים, עם כל המשתמע מכך- אנחנו עושים שטויות ואחר כך מתחרטים! וכמו תמיד הזהירו אותי ואני רק 'בן אדם' אז סגרתי אוזניים או שפשוט שמתי אוזניות ונרדמתי לתוך מוזיקה משגעת חושים של מסיבות טבע. אני לא רוצה לחשוב, אבל זה חזק ממני. החיים הם לא טיול מלא בראבק ושינת כפיות. החיים הם לא התגנבות בשלוש בבוקר לסיגריה ואז להיזכר שלא עישנתי חצי שנה ולקבל סחרור רע. הם גם לא להכין לו סנדוויץ חומוס וקבנוס אחרי מסע. החיים הם אמיתיים ודורשים שירגישו אותם. אני לא הילדה של חמש יחידות או מאה בתנך, טוב, בתנך אני דווקא כן טובה, אבל זו לא הפונאטה! ראיתי גרועים ממנו, הייתי עם גרועים ממנו והאזהרות לא מפסיקות להציף אותי, אומרים לי שהוא לא בליגה שלי, הוא דורש שיצילו אותו, גם הנסיבות בהן הכרנו היו תוך כדי שחבר שלו הציל אותו מלזיין מישהי אקראית ושיכורה במסיבה גרועה כמו שכולם עושים בפסח. חבר שלו הצליח להציל אותו הפסח הזה אבל מה עם הבא? וזה שאחריו? אני לא יכולה להיות חבר שלו אני לא רוצה להוציא לו את הסיגריה מהפה ואת האף מהקוקאין גם לא להחליף את הוודקה בבקבוק מים צונן, למרות שבשלב שלו הוא לא היה מבחין. אני לא רוצה לקחת אחריות על עוד שיכור ולא להמשיך את המסיבה בשירותים, אני לא מדברת על הימרחות על קיר שהרבה היו עליו לפני, אני מדברת על שוב פעם להחזיק למישהו את השיער ולרוץ לקנות מים או להזמין אמבולנס. אני רוצה רק להסתכל מהצד, לא להיות שם בכלל, לא לחפש את הצרות. ואם המוות שלו יהיה על חשבוני, המצפון לא ישקוט לעולם. אנחנו חיות לא ילדים, הגוף שלנו מרקיב מגיל 13 והתמימות מגיל 9, אז מה נגיד על גיל 17? אחרי שכבר ראינו הכל? האם אפשר להגיד רק עוד פעם אחת את מילת המפתח 'ילדים' ולצאת ידי חובה? לנער את קוצי האחריות האחרונים שנשארו על בגדינו?